וכל הזמן אני מרגישה שכולם מתבוננים בי. אלא שהם אינם מודעים לקיומי. על השקף שהוא מעלה מופיעה צללית אישה והאות הראשונה של שמי הפרטי, ועדיין – רק אני יודעת.

כמו טייסים בחיל האוויר, שאסור לצלם את פניהם או לפרסם את שמם. לפני זמן, הרבה לפני המחלה הזאת, פגשתי במסגרת חברת ההזנק שבה הייתי שותפה את חנן אשבל, שהיה מפקד חיל האוויר, והצטרף לדירקטוריון. הילת האות הבודדת ניטלה ממנו, ופינתה מקומה להילת דרגת האלוף, הגדולה והזורחת הרבה יותר, כטבעת זהב בציורי קדושים. ההילה הזאת הועמה מעט, כאשר התברר לנו שכלי הבינה המלאכותית שאותו פיתחנו בחברה פיצח את סודו: האלוף במילואים כתב בסתר ספר בשם "בחזרה לקוזובה", שפורסם תחת שמו של אדם אחר, ואף קצר את פרס ספיר. האדם האחר הזה – כנראה גנב של טקסטים – מצא את מותו באירוע פלילי. אשבל נדרך כאשר הזכרנו את הסיפור. איני יודעת למה. והאזכור הזה הוא ששכנע אותו להצטרף אלינו. לפעמים אני חושבת שהייתה כאן בעצם סחיטה – אלא שאיני יודעת מה בעצם הייתה מהות החרב שהצבנו מעל ראשו, לצד ההילה.

וכשהדובר שעל הבמה עכשיו מעלה את השקף עם סיפור השיגעון שלי – עלה בי שוב התסכול הבלתי נסבל הזה, שלי מי שכופים עליו להיות אות. הוא מדבר על מישהי פסיכוטית, ואני איני זוכרת דבר. אני צוללת אל אפלת חוסר האונים של מי שאינו יודע מה קרה לו עצמו. מה אמר, מי האזין לו, ולעולם לא יוכל לדעת באמת. האם דיברתי גם עליו בשעות האלה? האם הסגרתי סודות? מספרים לי שהייתי תוקפנית. שחזרתי על עצמי שוב ושוב. כשביקשתי ודרשתי שיצטטו באוזני את המשפטים הרפיטטיביים האלה, היה בהם משהו פרנואידי. אני מנסה לשחזר, אבל שוב ושוב אני נאלצת לסמוך על סך כל הסיפורים של מי שהיו איתי באותן שעות. ואני ממשיכה להאזין לו מדבר על האישה שהיא אני. אולי אשמע ממנו, מעל הבמה, פרטים חדשים.