אני מכינה את עצמי לשיחה איתו. "תראה", אגיד לו "יש לי פנסיה תקציבית של הצבא. ותמיד השתדלנו לעזור לילדים כמה שאפשר. שנינו יודעים מה מצבי הבריאותי, וחבל שהפנסיה תלך לאיבוד ביום שאגיע אל קו הסיום". אין לי בעייה להשתמש ב"ביום שאמות". אבל גיליתי שאנשים פחות אוהבים לשמוע את המילים המפורשות. כמו שמבחינתם, הסרטן שלי זאת "המחלה". אני חושבת שאציע לו להיפגש בארקפה, בסניף שנמצא כמעט במרכז הגיאוגרפי בין ביתו ובין ביתי. ישבנו שם יכמה פעמים עם הילדים, שמקפידים לא להפלות אחד מאיתנו. לכן הם גם מרגיזים את שנינו. במיוחד כשהם טוענים שאם-אנחנו-בטוחים-כל-כך-ומסכימים-תמיד-מה-נכון-בשבילם – למה היינו צריכים להתגרש? במילא יש לנו תמיד עמדה אחת. נגדם. "אז כדי לא לבזבז לגמרי את הפנסיה התקציבית שלי – אני מציעה שנתחתן מחדש. בתור אלמן – אתה ממשיך לקבל חלק מהפנסיה שלי. לכל החיים. ונסכים שהכספים האלה עוברים כל חודש ממך ישר לילדים".