א.

"בלתי אפשרי,” אמר רועי לגולן. "הם גדולים מדי בשבילנו, והסיכוי שהם יתייחסו אלינו ברצינות שואף לאפס.”

"אין סיכוי,” קבע אלול. "מישהו שם רוצה לסמן וי על עוד חברה, כדי לכסות את התחת. לכל היותר הם ינסו לבדוק אם הטכנולוגיה שלנו מקדימה אותם – וינסו לגנוב אותה אם כן.”

"אפשר למכור כל דבר לאנשים הנכונים,” חתכה דנה בפסקנות.

מעט לאחר מכן, הוחלט, למרות מחאתו הנמרצת, לשלוח את רועי ליומיים לארצות הברית, להיפגש שם עם נציגי חברת ענק, המגלגלת עשרות מיליארדים – ומקפידה לרשום את שורת הרווח שלה במדינות שהמיסוי בהן נמוך במיוחד. רועי היה משוכנע, ששום דבר לא ייצא מהניסון לשכנע את האמריקאים להשקיע בחברה שלהם, אבל יומיים בארה"ב לא נשמעו כרעיון רע מדי.

את הדרך לארצות הברית, עשה רועי בלופטהנזה, עם חניית ביניים בפרנקפורט. על המטוס בקו תל אביב פרנקפורט, פגש את בטיטו, במה שעתיד היה להפוך בתום פחות מחמש שעות לשיעור החשוב בחייו בתחום ההנפקה וגיוס המשקיעים.

כאשר התיישבו זה לצד זה במחלקת העסקים במטוס, הציעה להם הדיילת הבלונדינית-ארית באנגלית טבטונית, שמפניה או מיץ תפוזים. בטיטו חייך, והפטיר לעבר רועי "וואלה איזו שרמוטה. אל תשאלי אם אני אוהב מיץ או שמפניה. את הכוס שלך אני אוהב. רואים אותך – ולא צריך ויאגרה.”

"יש לך עיניים גדולות,” חייך אליו רועי.

"ויש לשניכם פה עוד יותר גדול,” אומרת הדיילת, בעברית צחה ובמבטא גרמני קל. "מייד אין איזראל,” היא מפטירה לעברם בזלזול. ובעוד הפה הגדול של שניהם נותר פעור במבוכה, היא ממשיכה במעלה המעבר, רוכנת אל היושבים לפנים – ורועי מוכן להישבע שהיא מחייכת אליו. בטיטו צודק. לא צריך ויאגרה, חושב רועי לפני שהוא חוזר לשחזר את חמוקיה של מיכל, אליהם צלל שעתיים לפני היציאה לנתב"ג.

"תגיד,” שואל רועי את בטיטו אחרי שהיא מתרחקת, מאמץ את סגנונו של מי שיהיה שכנו בשעות הקרובות "מה קרה שאתה מעדיף אותן גרמניות? מה רע בישראליות שיש לך מתחת לאף?"

"אני אגיד לך מה רע. ישראליות וזיונים זה כמו שלג באוגוסט. בגרמניה – אוהבים אותנו שחורים. בסקנדינביה עוד יותר טוב. כל ממזר מלך."

טיסת לילה. והחור בלבנה נראה ענק, לבן-כסוף. רועי התרווח בכורסא, תוך שהשניים מחליפים קצת פרטים אישיים במתכונת הישראלית הרגילה. איפה גדלת, איפה שרתת, מה אתה עושה, איפה אתה עובד. בטיטו מופתע לשמוע שרועי עוסק בהיי-טק. "אתה נשמע דווקא כמו מישהו שגדל בשכונה,” הוא מאבחן בחדות שמיעה. הוא, מצידו מספר שנולד במושב. הם היו עשרה אחים במודל סטאטיסטי מושלם: אחד נעשה חרדי קיצוני, שניים ירדו מהארץ, אחד קיבל את המשק, והשאר הסתדרו פה ושם. וישנו כמובן גם בטיטו, שעוד מעט יספר לרועי איך עשה את הקופה הגדולה, ועכשיו הוא נוסע ליהנות מהכסף בבתי הזונות של פרנקפורט.

הנוסעת במושב שלפניהם סיימה את ארוחת הערב, והיא קמה עכשיו לשירותים. כשהתיישבו במטוס היא כבר הייתה ישובה במקומה ורק עכשיו שם רועי לב שיש לה ממדים של שחקנית כדורסל בגובה ומתאבק סומו ברוחב. מהמקום שלו, הוא רואה כיצד היא מתאמצת להידחק לתא השירותים, ולסגור אחריה את הדלת. "עכשיו נראה אותה יוצאת,” הוא אומר לבטיטו, ושניהם מחייכים. כמה דקות אחר כך, מגיעה הדיילת אל אותה דלת, ומנסה לפתוח אותה מבחוץ. עוד רגע, והכלכל הראשי מצטרף אליה "גברת, תפתחי זה הכלכל," הוא מסביר, מנסה משהו ונותר כשידית הדלת המיותמת בידו. נפרדת מהדלת עצמה. הגברת בפנים מנהלת מונולוג אינסופי בגרמנית, שאיש מהם אינו מבין את כל פרטיו. יש שם "גייט-נישט,” "מאכן זי אאוף,” "נישט אין אורדנונג" וגם שפע של "אדבוקט,” ו"סקנדל" שצריך לעורר דאגה במחלקה המשפטית של חברת התעופה.

"אתה רואה,” אומר בטיטו, "תמיד צריך לדעת להיות במקום הנכון בזמן הנכון.”

"ואתה, אני מבין, היית."

"בטוח. תשמע סיפור. והסיפור מתחיל בלוויה של נחש."

עם התחלה כזאת, ועם כמויות האלכוהול מכל הסוגים שאותן הוא שותה, כוסית בכל מעבר של הדיילת על ידו, רועי יודע כבר שהטיסה הזאת עתידה להיות מעניינת במיוחד.

"אז ככה,” מספר בטיטו, "קודם כל, אתה צריך לדעת על פישקה. פישקה היה איתי בסדיר, ונשארנו יחד ביחידה גם במילואים. האמת שלא קוראים לו פישקה, אלא אהרון. הוא היה שב"בניק. יודע מה זה? ראשי תיבות של 'שמח בחור בבחרותך'. נוער ברזלים של בני ברק החרדית: כאלה שמתפלחים מהישיבה ויושבים ברחוב, נוסעים לתחנה מרכזית בתל אביב ומורידים שם את המעיל והכיפה, דוחפים את הפאות מאחורי האוזן ונכנסים למכון ליווי לראות את היבוא האחרון מרוסיה או מאוקראינה. בקיצור, הוא החליט שהוא הולך לצבא. אמרו לו בישיבה שכל הבנות בצבא זונות, והוא עשה חישוב שיותר זול לזיין בצבא מאשר בתחנה מרכזית. בפעם הראשונה שראינו אותו בטירונות הוא הזכיר לנו בצורה שלו את השחקן בסרט ישן דפוק, אחול שרמוטה. 'פישקה במילואים'. לא ראית? לא נורא. לא הפסדת. בקיצור, מאז השם שלו אצלנו פישקה. בינתיים הוא כבר חילוני לגמרי, אבל המצב הכלכלי שלו – על הפנים. וגם המצב שלי ככה.”

"טוב,” תוהה רועי, ומבקש מהדיילת עוד קמפארי. "זה עוד לא מביא אותנו למחלקת העסקים. ואיפה הנחש?"

"תבין, הדבר החשוב ביותר של פישקה זה שהוא האבא של כל הקומבינות שבעולם. והדבר הבא הכי חשוב שאתה צריך לדעת עליו – זה מי היה הסבא שלו. המקובל רבי נחמן חיים שוויקא – או בראשי תיבות הנח"ש.”

עכשיו רועי לפחות מזהה את הדמויות הפועלות. הנח"ש, שנפטר לפני כמה חודשים, היה מוקד עליה לרגל בחייו ותעשייה של ממש במותו. פוליטיקאים היו משחרים לדלתו, במושב שבהרי הגליל. הוא היה יוצא לקיים מצוות תיקון חצות במסלול הליכה קבוע שהוביל בין קרקור התרנגולות בלולי הענק המוארים בלילות באור נגוהות, ועד למערה שבה הסתתר בימי הרומאים התנא רבי שמעון בן שמעניא. שם היה מתבודד שעות ארוכות, ובשובו הביתה עם שחר עובר בין שורות הבתולות מחפשות השידוך, העקרות המבקשות פרי בטן והכדורגלנים המבקשים מאה שערים. וכל השורות האלה מוליכות אל ביתו. לעתים, היו הכדורגלנים והפוליטיקאים נפגשים זה בזה על מדרגות בית הרב, למשוש נפשן של אותן עקרות. הנח"ש נחשב לגדול המקובלים בחייו, יודע ח"ן ומאותם יחידי סגולה העושים דרכם בפרד"ס כאילו הילכו מעדנות בנתיב סלול ומשולט היטב.

"בלילה שהסבא של פישקה נפטר, עוד לפני ההלוויה, בדיוק היינו יחד במילואים. אבטחת ישובים בצפון, לא רחוק מהמושב של הנח"ש. הוא קיבל הודעה בפלאפון, וביקש ממני להקפיץ אותו לשם בבט"שית. עשינו חשבון שאף אחד במילא לא יידע. הגענו לבית של הסבא שבו המשפחה ישבה ואמרה תהילים סביב המיטה. אמרתי לו שייכנס ונשארתי בחוץ לעשן סיגריה. בינינו, מה שכחתי בפנים עם הריח של המת?

"כמו שאני בשליש האחרון של הסיגריה, עוצרת על-ידי מכונית אמריקאית שחורה, ארוכה מכאן ועד להודעה חדשה, עם חלונות כהים. החלון יורד, ומישהו שואל אותי במבטא רוסי 'סליחה, זה הבית של הנח"ש?' אני אומר לו שכן והוא שואל אותי אם אני מהמשפחה. האמת? רציתי להגיד לו שלא עניינו. אבל עניין אותי לדעת מה רוסים רוצים במושב הזה, שכולו ש"ס. חוץ מזה, עד שאני חושב מה לענות, יוצאים מהדלת השניה שני בריונים שהגובה שלהם והרוחב שלהם לא עושים לי חשק להסתבך. כמו שהם עומדים מאחורי ההוא בפנים פותח לי את הדלת, ואומר 'אתה שותה וודקה?' ואני – אם מציעים לי וודקה אני לא אומר לא. אני נכנס פנימה, והמכונית נראית כמו לימוזינות בסרטים. הוא מסמן לי לשבת מולו, עם הגב לנהג, מוזג לי וודקה ואומר 'אני רוצה להציע לך חמישים אלף דולר'. מרוב שנדהמתי, הוודקה נתקעה לי בגרון. הוא חשב שאני לא רגיל לשתות, מזג לעצמו, הפך את הכוסית לפה ואמר שככה צריך לעשות את זה. הראיתי לו שגם אני יודע להפוך וודקה וביקשתי שיסביר על מה הוא מדבר. 'אתה מביא לי שערה מהזקן של הנח"ש – ואני נותן לך חמישים אלף דולר'. אני שואל אם הוא מדבר על מזומן, והוא מוציא מעטפה מהכיס של החליפה ומראה לי שהיא מלאה דולרים. 'חמשת אלפים עכשיו – השאר מחר בערב ברמת גן'.”

מרותק לסיפור, סימן רועי לדיילת למלא שוב את הכוסית של בטיטו ושאל את שכנו למושב אם הוא יודע בשביל מה צריך הרוסי את השערה הזאת.

"זה הדבר הראשון ששאלתי אותו. הוא אמר לי שאין לו זמן להסביר עכשיו אבל הבטיח להסביר לי למחרת בלילה. עשיתי חשבון שהכי הרבה אקבל ממנו את המעטפה שיש לו עכשיו בכיס. גם זה לא רע בשביל שערה מהזקן של סבא של פישקה. אמרתי לו לעשות סיבוב של חצי שעה, שלא יתחילו לחשוד מה עושה כאן המכונית הזאת, ולחזור. בינתיים, פישקה התחיל לדאוג לי ויצא החוצה לחפש אותי. הוא ראה שאני יורד מהלימוזינה ולא ממש הבין מה הקטע. הדלקתי עוד סיגריה, נתתי גם לו אחת, ואמרתי לו שמישהו מוכן לשלם עשרת אלפים דולר בשביל שערה מהזקן של סבא שלו. פישקה עשה חישוב מהיר, ואמר לי שאם אני מביא לו עשרים, הוא מביא שערה ומשאיר לי אלפיים. הוא חשב שהוא סוחר טוב – אבל השאיר לי עוד שלושים. אפילו לא חשד כשהסכמתי על המקום, וחזר פנימה. עשר דקות אחר כך, הוא היה שוב בחוץ, עם כמה שערות ביד. הוצאתי חתיכת נייר שהייתה לי בכיס, קיפלתי אותה כמו מעטפה, ושמתי את השערות בתוכה, ושלחתי את פישקה פנימה, שלא יבין כמה כסף מסתובב כאן. אחרי עוד איזה זמן הרוסים חזרו באוטו שלהם. אמרתי שיש לי שערות, ושיכינו את הכסף למחר. נתנו לי כתובת של מועדון, מאחורי הבורסה של רמת גן. באיזור של הזונות.

"הגעתי לשם למחרת, ועל יד הדלת עמדו שני הבריונים מהמכונית. אחד מהם הכניס אותי פנימה, לאולם שהיה מלא בחורות חצי ערומות. קרעו לי את העיניים. רציתי כבר להתעכב, אבל הוא לקח בעדינות את היד שלי. וכשגורילה כזאת לוקחת לך את היד בעדינות אתה הולך אחרי היד – אחרת היד הולכת בלעדיך. עברנו עוד דלת ונכנסנו לחדר שונה לגמרי. מן אולם ישיבות עם שולחן ענק, משהו מהסרטים. אתה יכול לעשות על השולחן הזה ליל הסדר לחמולה של ארבעים איש. הבנאדם שנתן לי את הכסף ישב בראש השולחן. סביבו, היו מצד אחד כל מיני דוסים, שחורים, חובשי כיפות ומצד שני קבוצה של פרצופים מגולחים. 'תכירו את מר בטיטו', הוא אומר להם. והם מוחאים לי כפיים. אחר כך הם עוברים לדבר רוסית, ואנגלית, והמילים היחידות שאני מבין בשפות האלה זה 'דולר'. ואז, אני מסתכל מסביב ורואה שעל השולחן, מול כל כסא, יש תיק עם ניירות. אני שואל את הגורילה שנשאר עומד מאחורי אם אני יכול לקרוא את התיק הזה, והוא מסמן בראש שכן. יש שם חומר בכל מיני שפות שאני לא ממש מבין ובעצם גם את העברית אני לא מבין עד הסוף. מה שאני כן מבין זה שאחרי עשר דקות אני יוצא משם עם מעטפה עם עוד ארבעים וחמישה אלף דולר בשטרות של מאה – ועם כמה דפים מהתיק, שהצלחתי לקפל ולהכניס לכיס. רוצה לראות?"

בטיטו קם ממקומו, מחטט בנבכי תיק היד המונח בתא שמעל למושב. את המשך הטיסה בילה רועי מול מה שניכר בו כי הוא העמוד השני במסמך שכותרתו "חוזה השקעת מייסדים בפיתוח שבב מחשבה רבנית ביולוגי-סיליקוני" מופיעה בתחתית כל דף. אחרי שקרא את השורות הראשונות ביקש רועי את רשותו של בטיטו לצלם את הדפים בטלפון הסלולרי המתקדם שלו.

הואיל והמפתחים הגו רעיון לשבב המבוסס על ניתוח DNA אנושי והמרתו למבנה סיליקוני (להלן "השבב.”)

והואיל והמפתחים העלו את הסברה המדעית לפיה מבנה ה- DNA משפיע ישירות על תהליכי חשיבה, עד ליכולת להסיק לגבי תהליכי חשיבה כאלה מתוך מבנה ה-DNA כאמור לעיל.

והואיל והחברה רכשה באורח חוקי שערה מזקנו של הנח"ש, סביבה היא מתכוונת לבנות את השבב כאמור.

והואיל ושבב כזה, אם ייבנה, יאפשר פיתוח מערכת תשובות ממוחשבת לניתוח תוכן הלכתי והפקת מסקנות רבניות שלגביהן קיימת הסתברות גבוהה ביותר כי יהיו זהות למסקנות אליהן היה מגיע בעל ה-DNA המקורי (הנח"ש).

והואיל ושבב כזה, אם ייבנה, יאפשר למערכת תשובות ממוחשבת לבצע גם ניתוח תהליכים עסקיים בדומה לאופי הייעוץ שסיפק מעת לעת הנח"ש לאנשי עסקים שפנו אליו.

והואיל והמשקיעים מודעים במועד חתימתם על מסמך זה לאופיה המסוכן של ההשקעה בפרויקט, והם מוותרים מראש על כל טענה.

מוסכם בזה כי המשקיעים ישקיעו בחברה סך כולל של 10 מיליון דולר, לפי שווי לאחר הגיוס של 20 מיליון דולר.

ומוסכם כי זכויות השימוש בשבב ובמערכת התשובות שתתבסס עליו – אם וכאשר יושלם פיתוחם – יחולקו על פי תחומי הפעולה, בין "קבוצת המשקיעים הדתיים" ובין "קבוצת המשקיעים העסקיים,” באופן שבו קבוצת המשקיעים הדתיים תוכל לבצע באמצעות המערכת ניתוחים בתחומי התורה וההלכה, וקבוצת המשקיעים העסקיים תוכל להפנות למערכת שאלות בכל תחום אחר.

צולח את המלל המשפטי ומתרגם אותו ללשון בני אדם, הרים רועי עיניים נדהמות. "תגיד, זה אמיתי?"

"תגיד אתה. אני שואל אותך בעצמי. מה שאמיתי זה הכסף בכיס שלי."

"את האמת. מנהלת השיווק שלנו שלחה אותך? דנה? זה נשמע כמו חוש ההומור העקום שלה."

ניכר בבטיטו שאינו יודע מה ירד על בן שיחו.

"נשבע לך, אחי. לא יודע על מי אתה מדבר. מי זאת דנה?"

"לא חשוב. זה פשוט נשמע כמו משהו שמתאים לה."

את חניית הביניים, בניו יורק בדרך לחוף המערבי ניצל רועי על-מנת להתחבר לאינטנרט. הודעת הדואר האלקטרוני שלו אל דנה הייתה קצרה להפליא. "חשבתי על כך שוב – ואת צדקת. אפשר למכור כל דבר לאנשים הנכונים.” אחר כך, מצויד בתובנות שקיבל בשיחה עם בטיטו, ישב לשרבט קווים למצגת – ולמה שהפך שלושה חודשים מאוחר יותר לטיוטת החוזה שבמסגרתו נמכרה החברה תמורת 350 מיליוני דולר.