א.

בדיוק שלושה חודשים קודם לכן נסוג עבדאללה שני צעדים לאחור, חש את אבן השפה נושקת לעקביו, מרים עיניים ומותח ידיים לאחור באותה מחווה חוצת-שפות שהיא האספרנטו של כל מי שאומנותם גאוותם. אחר הצהרים יחנכו את בית הקפה שעל שיפוצו שקד בששת השבועות האחרונים. שעה שיתענג על האורז החם בשומן כבש שנשחט בביתו שלו, יגישו כאן אורז קר ודביק מגולגל באצות שחורות שעשו את הדרך מירכתי מזרח.

הבל'בית הצטרף אליו, יוצא בקרחת מגולחת אל שמש יולי שהתאמצה לחדור מבעד לאדי החמסין המעורב בפיח, ושניחוח הצבע הטרי עוד עומד בו כמשב בושם הנערה שחלפה מולם בגופיה שכסתה אך בקושי על פטמה זקורה. "עבודה יפה,” אומר הקרח, מטה גם הוא את ראשו לאחור ולמעלה, אל השלט המעוצב הנושא את השם "קפה-בר-פאב אחרית הימים.”

חלום "אחרית הימים" שלו החל כמה וכמה שנים קודם לכן, ופרטיו הבכירו והבשילו בזה אחר זה, כבמטע או בפרדס תפוזים, שאין אתה נהנה מפרותיהם אלא לאחר עונות של צמיחה, ועשיית שורשים ובדים. בפעם הראשונה כאשר שינן את הפרק בבית הספר של זרם החינוך העצמאי חזר הביתה, ובלילה חלם על בית אדוני הנכון בראש ההרים ונישא מגבעות. אחר כך, בישיבה אליה פנה כמי שתורתו אומנותו, התעמק בהלכות המשכן, מבקש להכין עצמו ליום בנייתו. קצת אחר כך באו השדכנים והציעו להוריו כלה נאה וחסודה עבור בנם היחיד, כלה שיש לה ייחוס וכסף ויפי-תואר.

המפגש הראשון ביניהם – היא הגיעה מלווה בדודתה, כמשמרת צניעות, והוא הגיע בגפו – נקבע ללובי של מלון פאר הצופה אל הים בתל אביב, ומחזיק בהכשר הבד"צ. עד שהמתין לשתיים, נקלע לשיחת אגב עם תיירת מאורחות המלון, משפיל עיניו שלא לראות את השקע העמוק שבין עופריה. אותה תיירת, רופאה-חוקרת ישראלית יורדת שבאה לביקור מולדת, הייתה משועשעת בעליל ממבוכתו, מעמיקה לבחון אותו משולחן סמוך שאליו המשיכה לשבת בעת שניהל את פגישה השידוכין שלו. הוא התאמץ להסתיר את מבטו המדלג אל ברכיה ומעלה ירכיה השזופים שנחשפו בישבה, בעוד עיניה בוחנות אותו בשעשוע מופגן. שוב ושוב ניסה להתמקד בעיניה המושפלות של מי שנועדה להיות בחירת לבו, ושוב ושוב נכשל. בתום אותו ערב, נפרד בנימוס מהיושבות לשולחנו, מלווה אותן אל דלת המלון הסובבת – רק כדי למצוא את היורדת יושבת לשולחנו שלו, כשחזר. וכך, במקום חופה וקידושין כדת משה וישראל, מצא עצמו מתהולל בסוויטה הנשיאותית, ממריא כעבור שבוע ללוס אנג'לס, וחוזר מגולח למשעי – וחילוני להכעיס.

עכשיו, שש שנים אחר כך, ואחרי שישבו עליו שבעה וקרעו קריעה, עמד ברחוב בזל פינת אשתורי הפרחי, צופה אל שלט "אחרית הימים" שלו, ומהרהר בהלכות יין נסך.

בתוך פחות מחודש הפך "אחרית הימים" להצלחה המדוברת ביותר בתל אביב. היה שם השילוב המתבקש, בין שחיתות דקדנטית במראה המוקפד של המלצריות ואחראית המשמרת שהקפידה על לבוש שחור מלא – וחבשה כיפה שחורה, דתית בעליל, על שיער בלונדיני קצוץ – ובין תפריט מתוחכם בסגנון המטבח של קליפורניה, מחוז הגעגוע של הבעלים, שהוציא את הסועד בתחושה של "לא זול – אבל תמורה מלאה.” היו שם לפידים בוערים בקטורת שעיטרו את השולחנות הקטנים שפוזרו על אותה מדרכה, והיה טקס היתולי שבו סבבו המלצרים מדי ערב, עם השקיעה, נושאים את הלפידים האלה למקומותיהם – ומערכת הסטריאו חדלה לנגן ביטלס ודיוויד בואי ועוברת ל"אנו נושאים לפידים.”

אל מול המצעד הזה, בתוך שיר הלכת, נעמד ערב אחד איש לבוש שחור חרדי, פורש ידיים בתנועת צלוב, מרים קול בניגון בכייני אידשאי. "כה אמר השם: על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו.” והמשיך לדבר על חטאי השרצים והתועבות שמגישים כאן, וחילול השבת, והעיניים שאבוי להן שהן רואות בלבוש לא צנוע. "הנה ימים באים והארץ תבלע תועבה כבולעה את קורח ועדתו.” אחראית המשמרת ניגשה להדוף אותו מדרכה, והוא החל מקפץ מולה, מקפיד שלא יגיעו לכלל מגע. במבט מהצד נראו הדברים כמשחק תופסת, בעוד הוא ממשיך לומר את פסוקיו, והיא מחייכת מאוזן לאוזן. "מתערבים שאני מסלקת אותו בלי מילה נוספת ובלי לגעת בו?,” שאלה לפתע את הקהל המשתאה. "על כמה?" גיחך אופנוען יפה תואר, לובש מעיל עור ובידו קסדה.

"1,000 שקל" ענתה לו.

"ואם את מפסידה?"

"אתה בוחר."

"זיון איתך."

"היית מת. אבל אין לי בעיה להתערב. במילא אתה מפסיד."

ולנוכח עשרות זוגות עיניים משתאות, עמדה אחראית המשמרת מול המטיף, פותחת את כפתורי חולצתה השחורה, חושפת שדיים מתריסים מולו. "אוי, ויי, פריצות!" זעק, שעה שהתקדמה מולו – והוא הסב פניו ומיהר ללכת, והבעלים של "אחרית הימים" הולך אחריו בצעד רחב.

"את הכסף,” פנתה אחראית המשמרת אל האופנוען, מכפתרת את חולצתה.

"אבא,” אמר בעל הבית הקרח, מתאמץ להשיג את האיש הדתי העושה את דרכו במהירות מהמקום, "אתה יודע שזה לא טוב ללב שלך.”

"הלב שלי נשבר כבר מזמן. הבן שלי שבר אותו כשמת."

"אבל אני לא מת אבא. אני כאן. ואתה יודע שאני כאן."

"אני ישבתי שבעה על הבן שלי. אתם כולכם שיושבים פה תמותו ותבואו בפני הקדוש ברוך הוא ותסבירו למה הוצאתם אותו לתרבות רעה.” והוא החיש צעדיו לכדי ריצה כמעט, מחזיק במגבעתו שלא תיפול. ובנו, אגלי זיעה על קרחתו, הפך צעדיו, חוזר לאיטו אל בית הקפה המתמלא.