בשתיים לפנות בוקר עמד במקום ריח מעורב של סיגריות, בירה וזיעה חמוצה. רועי, מיכל וארבעה מאנשי הצוות שלהם, שלושה מתכנתים ומעצבת הממשק, ניסו למצוא מקום על שולחן העץ החשוף לסיבוב נוסף של בירות וטאקילות. השיחה, עד כמה שאפשר היה לנהל אותה בתנאי הרעש, איבדה זה מכבר את קו הנושא שלה, ועכשיו התנהלה סימולטנית בדיון המנסה להשוות יתרונות וחסרונות בין גואה ובין פוקט.

מיכל, שישבה סמוך לקיר, הדפה את כסאה לאחור וקמה, מתנצלת בפני המתכתת הצעירה שישבה לידה, מעבר לפינת השולחן.

"סליחה, אבל איך אומרת אמא שלי, שהתחנכה בפנימיה באנגליה – I have to powder my nose."

"סלחתי, אבל בעברית פשוטה אומרים אני צריכה להשתין. ותפסיקי לדחוף את האמא האנגליה שלך לכל מקום. ואם את כבר הולכת – אני מצטרפת אלייך."

"קחי את הבקבוק ותשפכי אותו ישר לאסלה. תחסכי את פער התיווך,” הציע רועי, מניף בקבוק בירה ריק כדי שני שליש.

"הכלכלה המודרנית בנויה על מתווכים,” ענתה מיכל, משהקת במופגן. "תחשוב כמה אנשים יאבדו את המשרות שלהם אם נוותר על תיווך ונמכור הכל מהיצרן לצרכן.” היא נטלה שני ביגלעך מקערית שהייתה מונחת על השולחן, מחזיקה אחד בכל יד ומביטה דרכם. "תחשוב על עיקרון הבייגלה: אף אחד לא מוכר את הבצק. כולם קונים רק את החור.”

"נשמע כמו כותרת לאתר פורנוגרפיה למתקדמים: כולם קונים רק את החור."

"תגיד לי, למה הכל נשמע אצלך כמו פרסומת לפורנו? אתה לא חושב על משהו אחר לפעמים?"

הצעירה השניה, שהתרוממה כבר ממקומה, אחזה בידה של מיכל וחזרה על הצעתה הקודמת. "בואי, אני אצטרף אלייך.”

"אני עוד מסוגלת למצוא את הדרך לבד,” השיבה מיכל, מטילה את שני הביגלעך בקשת מאחורי כתפיה. רועי עקב בהערכה אחר הנחיתה המדוייקת שלהם בצלוחית הזיתים הריקה, סמוך לכוס הבירה של מיכל.

"אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת,” חיבקה חברתה את כתפה, שעה שהן עושות דרכן אל ירכתי הבר.

שירותי הנשים היו בשעת הלילה הזאת לתמהיל בלתי אפשרי של ריח שתן ומגוון בשמים שהתאמצו לכסות עליו. הן עמדו מול המראה, בוחנות כל אחת את עצמה – ולא פחות מכך משוות את מצבן מול מי שעל ידן.

"נו?,” שאלה לבסוף המתכנתת.

"נו מה?" תהתה מיכל.

"את או אני?"

"את או אני מה?"

"תגידי, מיכל, את מטומטמת או סתם סנובית? חשבתי שזה ברור. חודשים את בודקת אותו בעיניים. ערב שלם אנחנו יושבות מול רועי ומשחקות בלמשוך את תשומת הלב שלו. לא שאני נגד שלישיות באופן עקרוני, אבל לא נראה לי שזה מתאים הערב. לא בפעם הראשונה. אז בואי נחליט בינינו אם את או אני – והשניה תמצא לה משהו אחר".

"רוזוולט וסטאלין מחלקים את העולם. לא זכרתי שלפאב הזה קוראים פסגה ביאלטה."

"זהו? שתית יותר מדי? את מבינה בכלל על מה אני מדברת? איך קשורה הבגרות בהיסטוריה למה שקורה כאן הערב?"

מיכל חייכה. "לא ממש חשבתי על זה עד עכשיו. רועי. מילא. אמנם בעיקרון אני לא מתעסקת עם מי שאני עובדת איתו, אבל כנראה שהייתי צריכה אותך בסביבה כדי להיכנס לתחרות,” מסדרת את שערה, המשיכה "אני חזקה בתחרויות. סיפרתי לך שהייתי אלופת גילאים בשחייה?"

"לא, וזה לא ממש מעניין אותי, אם להודות על האמת. אז את משאירה לי אותו?"

"מה פתאום?,” הגיבה מיכל מיד. "אני הייתי פה קודם!"

"מצידי? יש הרבה דגים בים."

את הדרך בחזרה אל השולחן עשתה מיכל בהליכה מודעת לעצמה, מתיישבת ליד רועי, לוגמת מכוס הבירה שלו. מלטפת את ראשו בתנועת חיבה מעושה ומופגנת הפנתה את פניה אליו ושאלה בנימה רשמית "טוב. אפשר לשמוע את סיפור חייך?"

"לא יכול להיות שאת שיכורה עד כדי לבקש את זה בדיעה צלולה."

"דיעה צלולה. עברית של בית מרקחת בשתיים וחצי לפנות בוקר. שנתחיל לזוז?"

"יש לי תחושה שאת לא ממש מסוגלת לנהוג עכשיו."

"יש רק דבר אחד יותר מסוכן מאשר לנהוג עכשיו."

"מה בדיוק?"

מיכל נאנחה. "לתת לך לקחת אותי הביתה בעגלה שלך.”

"תראי, נכון שאין לי הורים שקונים לי מכונית במאתיים חמישים אלף שקלים, אבל בואי לא ניכנס להשמצות אישיות."

"הופה…. האגו הגברי נפגע. תירגע.” מיכל מיקדה את מבטה במופגן במרכז גופו של רועי, "לא אמרתי שום דבר על מוט ההילוכים שלך.”

"בכל מקרה – התכוונתי לקחת אותך במונית. גם אני לא ממש בכושר מלא".

הם נפרדו משארית החבורה, הולכים יחד לעבר הדלת ואל רחוב בזל ההומה בכל שעה. הצעירה האחרת הייתה שקועה בשיחה עמוקה עם הכוסית שלפניה. "לא בכושר. כן בכושר. את זה היא תדע רק בבוקר.” היא הופתעה לשמוע מישהו מהשולחן הסמוך, היישר מאחוריה, שואל "את חושבת? השניים האלה?"

"בעצם אני לא בטוחה. תלוי איך האלכוהול משפיע על הזיכרון שלה.” מסתובבת אליו, המשיכה "ותלוי איך האלכוהול משפיע על הביצועים שלו. תגיד, אתה כאן לבד?"