א.

חיה שיבלונסקי הייתה מאצולת בית הדיור המוגן היוקרתי, ששכן על פיסת נדל"ן תל אביבית נחשקת במיוחד. חנן אשבל, בנה, ניהל בשמה ובשם אביו את המשא והמתן על תנאי הכניסה שלה לבית – ומעמדו כמפקד חיל האוויר בוודאי שלא הזיק כאשר ניגשו לערוך את חישוב דמי הפיקדון ולהתמקח על אחוזי השחיקה. מרגע שנכנסה לגור במקום, התכנסה סביבה חבורה שרובה אלמנות – כמקובל בדמוגרפיה של בתי דיור מוגן, ומיעוטה נשים המתגוררות במקום יחד עם בני זוגן, ומתפקדות כמעט תמיד טוב ממנו. היא הקפידה לבשל לעצמה ולבעלה, ביחידת הדיור שלה, מוותרת על האוכל התפל המוגש במסעדה הפועלת במקום. ויותר מכל – נהנתה כשבני המשפחה – חנן וילדיו הגיעו לביקורים, שהיו נדירים מדי ותמיד קצרים מדי לטעמה.

בימי השבוע הרגילים, כשלא הגיעה המשפחה לביקור, אהבה חיה שיבלונסקי את מפגשי הקפה של אחר הצהרים או הבורקס של הערב, שבהם הופנתה אליה השאלה "אז מה הבן שלך אומר על המצב?". גם אם היא וחנן מיעטו לדבר בענייני ביטחון ופוליטיקה – הכירה חיה היטב את העקרונות המנחים שסביבם הוא מציג תשובות בנושאים האלה: החוזק הישראלי הבלתי מעורער, "לא חשוב מה הערבים אומרים – חשוב מה אנחנו עושים", הצורך להתמקד במה שמתרחש בחזית החברתית הפנימית, ועוד שורת קביעות מהסוג שהן מרכז מפלגת העבודה והן מרכז הליכוד יכולים לאמץ בחום. ובשיחות הסלון שלה בבית הדיור המוגן, צוטט אשבל מפיה הרבה יותר, ובהרחבה גדולה פי כמה וכמה בהשוואה למידת דיבורו בפועל. היא הרי אמא שלו, והיא יודעת בדיוק מה הוא חושב, ומה הוא היה אומר אילו שאלה אותו, ומוטב להביא את דבריו כאילו נאמרו בשם אומרם ולא בשמה שלה. כך – היא מבססת לעצמה מעמד של מקור חשוב במיוחד, שומרת על מקומה בהירארכיה של בית הדיור המוגן.

נשיאת האוניברסיטה צדקה. מרגע שפרש, שקעה הסתבכות ה- #metoo של אשבל אל העמודים הפנימיים וגוועה שם. דומים לו, כמו גם גדולים ונחשבים ממנו המתינו לתורם בצנרת החשיפות והצליבה בכיכר העיר. ובכלל, רבות מהדיירות במקום כלל לא הבינו על מה המהומה. "גברים הם הרי גברים. זה לא נורמלי מה שהאמזונות האלה עושות עכשיו", ניחמה אחת החברות את חיה ביום שבו הופיעה כותרת ארסית במיוחד אודות חנן. וכמו כדי לפצות אותה, הגדיל חנן את תכיפות ביקוריו אצלה, והאריך אותם. והיא הקפידה לאפות לקראת כל ביקור כזה את עוגת השמרים שהוא אוהב במיוחד, במתכון שאותו טעם לראשונה כילד, בביתה של סבתא – אמה של חיה.

כל עוד תפקדה הסבתא, אל תוך שנתה התשעים וחמש – הקפידה שלא להסגיר סודות קולינאריים משפחתיים. היא איחסנה במוחה מאות מתכונים בעל פה, ושלטה בהם במיומנות שאינה נופלת מזו של פסתרן היושב לנגן מן הזיכרון את כל הסונטות של בטהובן. ביום הולדתה התשעים וחמישה, הודיעה כי היא מזמינה את בני המשפחה לבוא ולבשל איתה, מדי סוף שבוע: לשקול את מכסת הגרמים המדוייקת של הקמח אותו היא מערבבת בבצק תוך שהיא מסבירה "כמה שנכנס אז שמים", להבין את סוד התיבול של צלי הבשר בזיתים, ולבחור בזן הנכון של תפוחי אדמה שיגורר, יעורבבו בקמח, שמרים, ביצים וחמאה מותכת – על מנת להיאפות יחד לקרטופלניק, המתפצח בחדווה בפה. וכשסיימה להעביר את המתכונים היותר נחשבים שלה, שקעה סבתא ואיבדה את הקשר הרצוף שלה עם המציאות: היא הייתה מתחילה משפט, ונעצרת, ושבה אליו לאחר שניות ארוכות של בהיה. ובתוך הבהיה הזאת הייתה מחייכת אליו חיוך אוהב, והוא הבין שהיא מרחפת במקומות אחרים, ושאל "איפה את עכשיו, סבתא?". והיא ענתה "רוקדת, בווינה". וכשסיגל – אז עדיין אשתו – שאלה "עם מי את רוקדת? עם סבא?" התרחב חיוכה של סבתא, והיא קרצה אל נכדתה, שהגיעה יחד עם אמה, וענתה "מה פתאום? עם שקוצים! סבא עוד לא ידע אז לרקוד כמו שלימדתי אותו אחר כך".

תמונתם של סבא וסבתא רוקדים יחד בבר המצווה שלו, סבא בחליפה בכחול עמוק שאור מבריק משתקף בו, וסבתא בשמלת נשף שאותה עיצבה ותפרה בעצמה, הייתה תלויה בכניסה לדירת שני החדרים של הזוג שיבלונסקי, בבית הדיור המוגן. ריח עוגת השמרים הנאפית עמד באוויר, זולג אל המסדרון ומקדם אותו כבר ביציאה מהמעלית. על שולחן הסלון, הניחה חיה הפעם אלבום מפואר, כמפקד אוגדה המתכנן קודם לקרב את מיקום האגד הארטילרי שלו. "מסע השורשים של משפחת סלונימסקי", אמרה הכריכה בכיתוב מוזהב. מתחת לכותרת הזאת, שולב איור של עץ דומה להפליא לזה שבסמל חטיבת גולני, אולי אפילו העץ של גולני ממש – אלא שמתחת לו נוספו וצויירו שורשים ארוכים שמילאו את כל רוחב בסיס עמוד הכריכה הקדמית. ואחרי שסיימו את הקפה, ואחרי פרוסת העוגה השניה – וההודעה שלו "כמו של סבתא אבל יותר טוב", שידע עד כמה אמו מצפה לה, הפנתה חיה את תשומת ליבו אל הספר. "אולי עכשיו, כשיש לך יותר זמן, נצא סוף סוף לנסיעת השורשים שדיברנו עליה? סלונימסקי בדיוק הייתה כאן הבוקר, והביאה את העבודה שעשו הילדים והנכדים שלה".