"אז זהו, אחרי 30 שנה אתה הולך לסגור איתו מעגל."

"כן. ב-1918 כל הכוח היה שלו. וכולנו כיבדנו אותו. ואני הייתי בגדודים העבריים של ז'בוטינסקי, וכל מה שרציתי, וכל החלום שלי, היה להיות יחד עם בן צבי בוועדה הציונית שוויצמן שלח לפלשתינה באותה שנה. ולמרות שבן צבי ואני כבר היינו באותה זמן במצרים – ויצמן השאיר אותנו בחוץ. טינופת פוליטית בסגנון אמריקאי."

"ואז הלכת לדוד אדר, שהיה היושב ראש בפועל של הוועדה הציונית, ומילא את מקומו של ויצמן כשהוא הסתובב כל הזמן בחוצלארץ. וביקשת שיסדר לך חופשה מהגדודים העבריים, בשביל לאחד את העובדים בארץ ישראל. והוא לא עזר לך."

"פו… כמו שהצרפתים אומרים. אדר היה אידיוט ועיוור. הוא לא הבין את הפונטציאל שיש לפועלים היהודים בארץ ישראל. הוא חשב שהכל מתחיל ונגמר במקום שבו ויצמן נמצא, ובפגישות בסלונים של אירופה. ששום דבר לא צומח במקום שהוא לא דרך בו באופן אישי. והוא לא רצה להתערב אצל השלטונות הבריטים בשבילנו."

"וברור לנו שוויצמן עמד מאחורי זה. ויצמן הרי התייחס אליך כמו אל איזה פרחח. וליהודים בפלשתינה ולפועלים בפרט, כמו אל חבורה רעשנית, על גבול ההיסטריה. או שאולי בעצם הוא כבר חשש ממך בשלב ההוא."

"לא ממני אישית, בתור דוד בן גוריון, אלא ממה שקורה בארץ, במנותק ממנו. אולי הוא הבין באיזה חוש פנימי שהזמן שלו קצוב. שהישוב בארץ יתפוס את המקום המרכזי בתנועה הציונית."

"אם אתה שואל אותי, הוא לא היה כזה אסטרטג גדול. אתה אולי הבנת שהוא יהיה היריב שלך ושתצטרך לעקוף אותו. אבל הוא פשוט לא התייחס לאיום שלכם מהארץ על האליטה הציונית הישנה. אלה שנשארו באירופה במקום לטרוח ולהתחיל לבנות את הארץ הזאת בידיים. אתה עשית לו את מה שהוא עשה להרצל: לקחת ממנו את התנועה הציונית."

"ובכל זאת, פולה, אי-אפשר לקחת ממנו את מה שהיה לו. כשבן צבי ואני עוד הסתובבנו בקושטא, בהשראת הרצל והמפגשים שלו עם הסולטן, הוא כבר הבין שהזמן של הטורקים עבר, והימר על הבריטים. הוא היה איש כשרוני. והוא היה מסור למטרה."

"פהההה, אם תרשה לי לצטט את הצליל שלך קודם. הוא גם היה נואם גדול, ודיבר אנגלית מצויינת. במבטא בריטי ובלי המבטא הרוסי שלך, בן גוריון. את זה אי-אפשר לקחת ממנו.”

"אבל אני לא הסכמתי עם הפוליטיקה שלו. מצד אחד הוא עשה ניסים ונפלאות, והשיג את ההצהרה. אבל הוא לא דרש את כל מה שהוא היה צריך לדרוש, ובגללו לא קיבלנו את מה שיכולנו לקבל. הוא בלי ספק היה יכול להיות יותר אקטיביסט."

"כן. אני עוד זוכרת את השקט בקהל, כששאלת אותו בקבלת הפנים של הישוב, ב-1918, למה הוא לא ביקש פשוט 'מדינה יהודית בפלשתינה,' והסכים שבלפור יכתוב רק את המשפט המתוחכם הזה של 'בית לאומי לעם היהודי.' כל כך בריטי להגיד דברים בלי להגיד אותם עד הסוף."

"מישהו ספר אז את השאלות שלי, ואמר שהיו לי תשע כאלה. יותר מכל אחד אחר שדיבר שם. אמרו לי שהייתי חצוף צעיר."

"אתה יודע, שעם כל הסיבוכים האלה והפלפול האנגלי של נוסח ההצהרה, ביננו, עד היום, אני לא מבינה איזה זכויות בלפור התכוון לתת לערבים בפלשתינה."

"את יודעת, שאם הערבים רק היו קוראים כמו שצריך את ההצהרה שלו, ומשחקים נכון את הקלפים שלהם – הייתה להם היום מדינה. לפחות כמו שלנו. והגבולות של מדינת ישראל היו גבולות החלוקה המקוריים. הם לא החמיצו את ההזדמנות להחמיץ הזדמנות."