חושך ירד על האולם. ומתוכו – עלו חריקות אופייניות לחילופי תפאורה. משהו לא הסתדר מבחינתם של עובדי הבמה, והם דיברו זה אל זה בקול שהגיע עד לאולם. כשהשתתקו, בצבץ ונשמע היטב משפט אחרון בין שני הנציגים שנשלחו על-ידי השרה. ”… לא יודע. ברור שעלולה להיות כאן בעייה מבחינתה. בוא נראה את ההמשך.”

ההמשך הזה, כפי שלימד מבט מהיר בחוברת המחזה, מתרחש במכוניתו של דוד בן גוריון, בדרך לרחובות. רחש הדפדוף בחוברת הלבנה הכרוכה בסליל כחול גווע כשעלה האור על הבמה, ונופים של ארץ ישראל 1948 הוקרנו בווידיאו דרך חלון הרכב, שניצב על הבמה חתוך בחתך אורך. החתך הזה חשף לעיני הצופים את מושב הנהג ואת המושב האחורי הכפול, שבו היו שקועים בן גוריון ופולה. זו האחרונה נסובה ממבט בחלון, על-מנת להתניע שיחה.