"ורה, את מוכנה?"

"עוד רגע חיים. אתה יודע כמה אני שונאת את הערבים האלה שאתה מזמין אנשים לכאן. ועוד את האנשים האלה. למה אתה לא יכול לשבת ערב אחד בבית ולהירגע?"

"כי אם לא ניפגש איתם דברים לא יקרו."

"חוצמזה, אתה יודע בדיוק כמה אני אוהבת…"

"את מי?"

"אותם, כמובן. נציג הפרולטריון העברי, האיש שהקים את ההסתדרות לפני שלושים שנה ורוצה עכשיו להמליך לשלושים שנה את מפא"י על המדינה כולה, אחרי שהשתלט איתה על התנועה הציונית."

"מה בן גוריון כבר עשה שנפגעת כל כך? הוא הרי ארץ-ישראלי מושלם. אביר המעמד העובד העברי החדש.”

"אתה הרי יודע בדיוק: לא משנה כמה שנים אתה חי בארץ ישראל. אפשר להוציא את בן גוריון מפינסק – אבל אי-אפשר להוציא את פינסק מבן גוריון. הוא כמו סוחר יהודי ברוסיה: יודע תמיד לעשות את הקומבינציה שתשרת אותו."

"את זה את הרי יכולה להגיד גם עלי. איכשהו שנינו נולדנו באותה סביבה."

"נכון. אבל אתה עשית איזו דרך. עברת לגרמניה, ולשווייץ, ולמנצ'סטר. הגעת להישגים בכימיה. שש שנים אחרי שעזבת את פינסק כבר היית דוקטור לכימיה אורגנית בשווייץ. יכולת לקבל פרס נובל, אם לא היית מקדיש חצי מהזמן שלך לציונות, ומקים בדרך התארגנויות של סטודנטים יהודים באירופה, ומתעקש להיות אופוזיציונר של הרצל."

"אבל בזכות הפעילות הזאת פגשתי אותך, כשהיית סטודנטית. ואת עוד שולפת וקוראת בהנאה את המכתבים שכתבתי לך באותה תקופה כשעבדתי במנצ'סטר על גומי מלאכותי ואת היית בג'נבה."

"אל תפסיק אותי כשאני עסוקה בלשנוא את בן גוריון."

"כן, אני יודע שזה תחביב אהוב עלייך במיוחד".

"באנגליה אמרו שבלי ההמצאות שלך והאצטון הסינתטי הם לא היו מנצחים את מלחמת העולם הראשונה. הם לא היו מסוגלים לייצר מספיק חומר נפץ. ואחר כך נתנו לך את הצהרת בלפור בתור תודה. עכשיו אנחנו תקועים כאן ברחובות, בין הפרדסים."

"ורה, אני מבקש. בואי נמשיך את השיחה הזאת בערב, אחרי שהם יילכו. תבדקי עם אם הבית שהכל מוכן כמו שצריך. אני סומך עלייך שהשולחן יהיה כמו… כמו שהתרגלנו לארח את הרוטשילדים, ואת לורד בלפור, ולויד ג'ורג', ואת הרצל…"

"כן, הרצל. מעניין מה הוא היה אומר על ראש-הממשלה הראשון של מדינת היהודים שלו. איפה האור לגויים שהרצל דיבר עליו ואיפה בן גוריון והפוליטיקות הקטנות שלו. אז תסביר לי בכל זאת, למה הם מגיעים לכאן היום?"

"כדי שנדבר סוף סוף, בן גוריון ואני, פנים אל פנים, מה יהיו הסמכויות שלי בתור נשיא המדינה."

"נשיא?? כמו טרומן? שמנהל את כל העניינים? אתה השתגעת? אתה באמת חושב שבן גוריון יוותר על משהו לטובתך?"

"אולי בן גוריון רוצה שיהיה משהו מאחד. אולי הוא הבין שהקרע עם הרוויזיוניסטים לא עושה טוב למדינה. ושהגיע הזמן להפסיק את הפיצול הזה בין התנועה הציונית בגולה לבין היישוב בארץ. אולי הוא מבין שאני היחיד שיכול להיות עכשיו גשר. שמלחמת השחרור נגמרת והגיע הזמן לפתוח דף חדש."

"תרשה לי לגחך בנימוס בריטי. אני בטוחה שאתה צודק. ואולי הוא גם רוצה להזמין אותך לחתום סוף סוף על מגילת העצמאות. הקומוניסט הזה וילנר חתם, ורוזנבלום שעורך את ידיעות החליף באופן חד-פעמי את השם ל-ורדי וחתם. הון-שלטון-עתון. ולחיים ויצמן שבלעדיו לא הייתה בכלל המדינה הזאת – לא נתנו לחתום."

"אולי כשאהיה נשיא, ועידה של חותמים נוספים. נעשה אחרי המלחמה כנס ברחובות של כל היהודים הגדולים בעולם. אלברט איינשטיין יהיה היושב ראש. ונזמין את כולם לחתום. תחשבי על זה: מגילת הבית היהודי. ואז גם אני אחתום. ראשון. ובכלל, זאת גם הזדמנות להפוך את מגילת העצמאות לחוקה, כמו שיש באמריקה. את יודעת, יש במגילה כל מה שצריך בשביל חוקה טובה."

"אני חוששת שהרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה. אחרי שבקושי הצליחו להסכים על הנוסח של מגילת עצמאות – אין סיכוי שיצליחו לנסח חוקה. אבל אולי זאת רק אני שפסימית כל כך. בכל מקרה, אני חושבת שאחרי המנה האחרונה אני אזמין את פולה לסיור בבית, ובינתיים תדברו ביניכם."

"רעיון מצויין. אולי תבקשי שיכינו מראש את הספריה בשבילכן."

"כאילו שהיא קוראת משהו. עדיף במרפסת, מול הפרדסים."

"ורה…"

"זה רק בינך וביני, כמובן. אני הולכת לבדוק עם אם הבית. אתה יודע, הערב באמת הריח של הפרדסים חזק במיוחד.”

"ועם הזמן, כשהפרדסים האלה ייעלמו בעוד שנים – יופיע כאן שחקן בדמות הרצל, עם הזקן והחליפה מהתמונה במלון בבאזל. והוא ישיר את 'שיר הפרדסים הנעלמים', בליווי פסנתר בסגנון קברטי".

הריח הזה, פרדסי מושבה, / עוטף את הערב בקסם פראי

ואת הריאות ממלא גאווה: / השמורה אך ורק לעובד חקלאי.

הוא נטע, וטיפח, ודישן והשקה. / הוא בנה יישובים, והפריח שממה

הוא בעשר ידיו הכשיר כאן קרקע, / ובניו אחריו יעבדו אדמה.

או שלא.

כי אולי החקלאי עובדים יגייס, / הם יהיו בוודאי פועלים עבריים

והם עבורו יעבדו בפרדס, / וכולם יתבשמו בפריחת הדרים.

או שלא.

כי אחר כך יגיעו עובדים מרחוק, / ערבים, או מתאילנד או סין

ושוב יעלה כאן ניחוח מתוק, / של פריחת הדרים ביום של חמסין.

ואפשר גם בקרקע הזאת לספסר, / ואותה להפוך לשכונה של יוקרה

ובמקום הפרדס בתים של פאר, / יוקפו בגדר חומה בצורה.

ובלב השכונה, במרכז הכיכר, / ינטעו עץ הדר ערירי שנשאר

וריחו הוא ייתן, כמו זה מכבר, / והריח מתוק – אך זר ואכזר /
כי הלב מתרפק אל עבר.