שיר פתיחה: קברט ציוני

שלום לך גברתי, שלום אדוני / הערב נציג קברט ציוני.

עוד מעט יעלו על זאת הבמה / זוג נפילים מתכתשים בחימה

ואין בעולם מלחמה אמיתית / כקרב על כבוד, ושליטה, ותפקיד.

"למען הנימוס ולמי שאינו מכיר: שמי הרצל. בנימין זאב. אילו הייתי נולד כיום במדינת היהודים לזוג יאפים, או לסטארטאפסיטים שחושבים על רילוקיישן היו כמובן משתמשים בשמי הלועזי. תיאודור. תיאו או טדי בשביל חברים בפאב. והערב הרי כולנו כאן חברים טובים. זאת אומרת חוץ מהגיבורים הראשיים שלנו.

"פעם אמרתי שבבזל יסדתי את מדינת היהודים. נו, מילא. במבט לאחור אפשר כמובן להצטער שמדינת היהודים לא קמה בפועל בבזל. תחשבו על זה כך: מדינה עם נופים שוויצרים, שלום אינסופי. שיעמום. ומה יש לנו כאן היום בפלשתינה? פלשתינים.

"פעם גם אמרתי שעדיפה אוגנדה. ויצמן, שעוד מעט תכירו אותו אישית, זיגזג בנושא הזה כמו שפוליטיקאי טוב יודע לזגזג. בהתחלה הוא תמך בתוכנית אוגנדה. אבל במהלך הקונגרס הציוני ב- 1903, הוא שינה את טעמו והפך למתנגד חריף וקולני. וזה לא הפריע לו לקבל מינוי לוועדת ההיגוי של משלחת החקר ששלחנו למזרח אפריקה לבדיקת התוכנית. אולי בעצם הוא רצה לשבש את הרעיון מבפנים. קצת אחרי שמתתי, כשאוגנדה עוד הייתה על השולחן, הוא התחיל לדבר על 'ציונות סינתטית' שתמזג את העבודה הפוליטית בעולם עם ההתיישבות בארץ ישראל. מהלך מדיני יחד עם התנחלויות.

"ואז הוא התחיל להתרחק מהרעיונות שלי. גם הוא האמין בקשר עם מעצמות: אני סמכתי על הגרמנים ועל הטורקים, והוא סמך על הבריטים. אבל אני התמקדתי ביהדות העולמית, והוא העביר את המיקוד שלו לארצישראלים. אחר כך, הארצישראלים ייקחו את המושכות ממנו. בן גוריון ישתלט על התנועה הציונית כמו שוויצמן השתלט עליה אחרי. אבל אני לפחות כבר הייתי מת כשוויצמן לקח את המושכות. הערב, סוף 1948, כשברור כבר שמלחמת העצמאות תסתיים בהצלחה – ויצמן אמנם חי, אבל הוא מת פוליטית. בן גוריון לעומתו נמצא בשיא."

וכמו שאמרנו ושרנו קודם, ואתם מוזמנים להצטרף אלי עכשיו<

אין בעולם מלחמה אמיתית / כקרב על כבוד, ושליטה, ותפקיד.