הוא סיים לשיר, והתייצב מאחורי כורסת הטלוויזיה, כאילו הייתה אותה מרפסת הצופה אל הבמה, בסגנון המרפסת של בזל.

איה שילחה אל המקלדת סדרת אקורדים חותמים מרימה את ראשה מן הפסנתר ופונה שוב אל הקהל הקטן היושב בפינת האוכל. "טוב, ברור שזה רחוק מלהיות סופי. אבל אתם מבינים את העיקרון. עכשיו – התמונה הראשונה. בבית של משפחת בן גוריון, בשדרות בן גוריון בתל אביב. כמובן שאז קראו לזה שדרות קרן קיימת. לפני שאנחנו נכנסים, בתור דוד ופולה, ערבי מתגנב לבמה, תופס עמדת תצפית אל הבית. מציץ מהחלון. הוא מהלך כפוף, עטוף גלביה מהוהה, חובש כפיה שידעה ימים טובים יותר. נראה כחורש מזימות. אפשר להבחין שיש לו סכין מתחת לגלביה.” היא עצרה לשניה, שולפת דפים מודפסים מתוך התיק איתו הגיעה. "סליחה, אבל אנחנו עוד לא ממש סגורים על הטקסט, והוא משתנה מיום ליום. עודד, אתה מתחיל בתור דוד. אני פולה.