בערב יום הזיכרון, נשרף בית הנוער. דו"ח מכבי האש קבע כי מדובר בתאונה. האש פרצה באיזור תצוגת יזכור, שהוקמה על ידי חניכי שבט הצופים: נר נשמה התהפך והצית את בדי התפאורה השחורים. האולם המרכזי של בית הנוער, המשמש בדרך כלל לשיעורי ריתמיקה לילדים ולחוגי הרזייה להוריהם נסגר לשיקום ושיפוץ יסודיים. עצי האקליפטוס החובקים את קיר הזיכרון לנופלים במערכות ישראל, נספגו בריח עז של עשן ושריפה שדבק ועמד בהם עד החורף הבא.

דוד ידע: השריפה לא הייתה תאונה. נרות נשמה אינם מתהפכים סתם כך. הלהבה קטנה מדי – וכוסית המתכת שבה נתון גוש החלב מבטיחה כי האש הזעירה תכבה עוד לפני שתצית את סביבתה. ודוד ידע שלא הייתה תאונה – משום שהשריפה היתה מעשה ידיו שלו.

כמו כל ילד הגדל בשכונה הזאת, גם מסלול ילדותו של דוד התנהל לקראת מטרה אחת: השכבה הבוגרת של הצופים, וטקס יום הזיכרון שמארגנים חניכי השכבה, ואיזור תצוגת היזכור, המוקם על ידם לשלושה ימים בבית הנוער, כאשר כל חניך מקבל משימה שעיקרה הצגת קטע מסיפור חייו של אחד הנופלים. בין הנופלים האלה יש טוראים, וסרנים – ואפילו אלוף אחד, ויש מי שנהרגו בקרב – ויש מי שבסתם תאונת אימונים. ההירארכיה של המוות הולידה בשנים הקודמות לא מעט ויכוחים בין חניכי השכבות, כל שכבה בשנתה שלה: כולם רוצים את הטייס המעוטר, ששתק אל מול מעניו בעת החקירה בשבי – ואיש אינו מתנפל ונאבק להנציח את הטירון בסיירת שנהרג בתאונת נשק. או שאולי בעצם זו לא הייתה תאונה, והצבא רצה לחסוך מההורים השכולים את התהיה מדוע התאבד. בשנה שבה הזאת החליטו לראשונה בתולדות ימי הזיכרון בשכונה לערוך הגרלה בין ילדי השכבה. ודוד הגריל את הטירון.

בימים הבאים, ניסה להצטרף ולסחור בבורסת החללים שהתנהלה בהפסקות בבית הספר, ואחרי שעות הלימודים. "תן לי את השריונר ממבצע סיני, יעל תיתן לך את הנווט מששת הימים – ואני אשכנע אותה לקחת את הטירון שלי". אלא שיעל לא השתכנעה. וכך, בסופו של דבר, מצא עצמו דוד קורא כל פיסת מידע שהודפסה אודות הטירון שלו, בודק את השורות שהוקדשו לו בספר המחזור של בית הספר התיכון – ומגלה כי לא היו רבות כאלה.

בצר לו, פנה דוד אל אמו – בעצמה מורה למתמטיקה באותו תיכון שבו סיים הטירון שלו את חוק לימודיו. מתקשחת למשמע השם ומסבירה כי אינה מסוגלת לספק פרטים נוספים, הציעה האם "דבר עם המשפחה שלו". ודוד חיפש ומצא את מספר הטלפון, הסתבך בלשונו מול קולה החוקר של האם, נבוך בשיחה הראשונה – והוזמן לבוא למחרת היום אל בית ההורים השכולים. הוא התקבל שם בחיוך חם, בעוגיות מאפה בית, ברצף כמעט מטריד של דיבור בלתי פוסק מפי האם הכמהה להישמע, ובשתיקה של האב. זמן רב אחר כך, בהתייחסות הישירה הראשונה שלו אל האורח, התרומם האב ממקום מושבו, מושיט יד אל דוד ואומר לו "בוא".

הוא הוליך אותו אל הקומה השניה, מסיר מפתח שהיה תלוי על מסמר בקיר, פותח את הדלת אל מה שחייב היה להיות חדרו של בנו. מיטת נוער סתורה, בגדים מושלכים פה ושם, מדפי ספרים, תמונות. "הכל נשאר כמו שהיה. אנחנו רק מנקים את האבק. וישנו היומן, על השולחן. מצאנו אותו במגירה אחרי שנהרג, ובנקודה מסויימת הפסקנו לקרוא. אתה כבר תבין למה".

ברור שהיו לדוד תוכניות אחרות להמשך אותו ערב – ובכל זאת, החליט להישאר ולקרוא. סופג את השורות המסודרות, קרא במחברת אודות החודשים האחרונים של הטירון שלו בבית הספר. ועל החיכוכים הבלתי פוסקים עם המורה למתמטיקה המתעללת בו, מצהירה באוזני הכיתה כולה כי שום דבר לא יצא ממנו. ועל ההחלטה ללכת לסיירת, כדי להוכיח שהוא מסוגל. ועל המ"כ, אימת הטירונים, שהוא "יותר גרוע מהמורה למתמטיקה". כשהוא נכשל בביצוע משימה – אינו משלים את הקפת מגרש המסדרים בריצה במסגרת הזמנים הבלתי אפשרית המוטלת עליו – הוא מעניש את המחלקה כולה, ומעודד את חבריו להיפרע ממנו. הם מניחים צואת כלבים בשק השינה שלו. הם מציתים פיסת נייר בוערת בין אצבעות רגליו בעודו ישן – והוא מתעורר מתוך רפלקס, ומטיל מימיו במקום, לקול תרועות צחוק. וכך, שורה אחר שורה, עמוד אחר עמוד, הוא מגלגל את רעיון ההתאבדות – כדי להראות לכולם. למורה, לחברים, להורים שגם איתם יש לו סיפור בלתי גמור, שאינו מוסבר עד תום.

תצוגת הזיכרון לנופלים אותה הכין דוד שילבה מצגת מחשב ובה דפים סרוקים של תיאורי התעללות בבית ספר ובצבא הלקוחים מתוך היומן, מתחלפים ורודפים זה את זה יחד עם מיטב שירי יום הזיכרון. "אחי הצעיר יהודה", "דודו", "אליפלט". מדריך הצופים שהיה אחראי לארגון חדר התצוגה מיהר להזעיק את ראש השבט – אשר הורה להסיר את מסך ההקרנה, ולהסתפק בתמונת המתאבד, בשמו, בתאריכי לידתו ומותו, ובנר נשמה.

בבוקר שלפני יום הזיכרון, התעורר דוד בידיעה ברורה מה עליו לעשות. הוא ניגש לסופרמרקט השכונתי, רוכש נר זיכרון חדש, ועבר בתחנת הדלק הסמוכה, ממלא בקבוק בבנזין באוקטן גבוה. באולר הצופים שלו, פרס את נר הזיכרון, מותיר פרוסה עליונה של חלב בעובי של לא יותר מחמישה מילימטרים. מתחת לפרוסה הזאת מילא דוד את הפחית בה נתון הנר בבנזין, אוטם אותו מלמעלה בשכבת החלב, יודע כי כאשר יודלק הנר ויותך החלב הדק – יידלק הבנזין ויתפוצץ.

כשדוד הצטרף לסיירת ואחר כך למוסד, הוא הביא איתו את השילוב הזה של הברקה טכנית, תעוזה, וביטחון בצדקת הדרך שלו. היו לו הדרכים היצירתיות ביותר לשימוש בחומרי חבלה – והוא ידע להפוך את החומרים והמרכיבים היום-יומיים ביותר, הבלתי ניתנים לאיתור והעומדים מעל לכל חשד – לנשק קטלני.

חבר למשימה עלומה במוסד, שהגיע מאותה שכונה שבה גדל דוד, היה האדם היחיד שאיתו שיתף דוד את סיפור אותו לילה. הם הכירו היטב את בית הנוער, שלא רחוק ממנו גדלו גם הם. והם פעלו כבר כמה וכמה פעמים בצוות אחד, במקומות הכי מסוכנים, במשימות שלעולם לא ידעו עליהם. בהמתנה למשימה האחרונה שלהם, מתצפתים משך שלושה ימים רצופים לעבר דירת מסתור שאליה היה אמורים להגיע יעדי החיסול המתוכנן, יש שפע של זמן להעביר בסיפורים. בלילה ההוא, דוד אמר לשותפו לצוות "אם מנציחים – אז או שינציחו אמת או שלא ינציחו בכלל". ולמחרת הפעולה הסתבכה – והוא הפך לעוד שורה על קיר הזיכרון, ליד בית הנוער.

אני עצמי שמעתי את הסיפור מפיו של אותו מכר. הייתי חניכה בצופים, באותה שכונה. איש המוסד שפרש כבר מאז היה שכן שלי, והסכים לסייע לי במשימה שקיבלתי, להכין את עמדת ההנצחה לדוד. "עכשיו – את יכולה לחזור לצופים, ולהתייעץ עם המדריך שאחראי על הטקס השנה. אם ייתנו לך לספר את הסיפור האמיתי – ספרי אותו. את שני הסיפורים: על דוד ועל הטירון שלו. אם לא יתנו לך – לפחות את יודעת איך לשרוף את חדר ההנצחה בבית הנוער".