עובר מול שער בסיס חיל האוויר בשדה דב, המוכר לו כל כך ממאות רבות של טיסות בהן המריא או נחת כאן, המשיך אשבל בנהיגה עד לחניון הצמוד לגדר תחנת הכוח הסמוכה. מתקרב רגלית אל גשר הולכי רגל שהיה פעם היציאה הצפונית של תל אביב, תהה כמה מהאנשים ההולכים לצידו יודעים כי עמוד השיש המזדקר כשלושים מטרים מערבה, סמוך למגדלור, מעל הגדה הצפונית של שפך הירקון, אינו אלא אנדרטה בריטית. הוא בדק את שעונו והחליט לעמוד דקות אחדות מול האופק ההולך ומתמלא בשקיעה מרהיבה. "בלילה אור לז' טבת התרע"ח (21 בדצמבר 1917) עברה הבריגדה ה-157 של הדיוויזיה ה-52 את המעברה הזאת ולכדה את העמדות הטורקיות שממולה", תיעד העמוד אירועים של לפני מאה שנים, ולרגע תהה האם יהיה מי שיתעד כך את חייו שלו, ויוביל עמודי אבן – כמו שהביאו הבריטים עמודי שיש מבריקים מחורבות אפולוניה – על מנת לציין את שלוש נקודות החציה, מכאן ומזרחה במעלה הנחל: בכיכר היל, סמוך למקום שבו עמד בית המטבחיים של תל אביב, וסמוך לקניון רמת גן. ולרגע הצטער שאפילו הספר שכתב אינו נושא את שמו. וברגע הבא שמח על ההחלטה אותה קיבל, לשלב בסיפור את השמות האמיתיים של בני משפחתו שלו. ספרים מאריכים ימים הרבה מעבר לחיי אנשים, והנה האנשים שנולדו בקוזובה ובלבוב ובסטניסלב חיים שוב, בזכות הספר שכתב, גם אם הוא חתום על ידי שהרבני.

שעות אחדות קודם לכן, הופתע כאשר קיבל בנו את הצעתו להיפגש בנמל לכוס בירה, קודם לטקס הענקת פרס ספיר. דוד אשבל, מפקד צוות ביחידה קרבית יוקרתית במיוחד, לא הרבה להגיע לתל אביב, בוודאי שלא באמצע השבוע. אלא שהפעם – והוא לא סיפר זאת לאביו – קבע ממילא פגישה עם חברתו, מיכל, שנועדה להתקיים גם היא באחת ממסעדות הנמל. וכיוון שהקשר בינו ובין מיכל הלך והתהדק, והוא עצמו כבר פגש את אמה – תהה הבן האם לא לנצל את ההזדמנות ולהציגה בפני אביו. מפגש קצר, מהסוג הזה, הוא הרי עניין מפחיד פחות מאשר ארוחת ערב משפחתית המכונסת לצורך זה. "חכה עוד קצת לפני שאתה שם אותי מתחת לזכוכית המגדלת של אבא שלך", ביקשה מיכל – והוא נענה. ובכל זאת, בא לפגוש את חנן, וקבע עם מיכל שתחכה לו בסמוך.

חנן נהנה לצפות בבנו מתקרב לאורך טיילת הים, נכנס ל"שלוותא" בהליכה בטוחה ומניד ראשו לאישור ברגע בו נפגשו עיניהם. כמו אביו בגילו – גם דוד היה גבר שנעים לצפות בו. בסופי שבוע שבהם הצליח להגיע למועדונים בהם נהג לבלות בתל אביב, ננעצו בו מבטי גברים ונשים כאחד. מיכל אוהבת פחות את המועדונים האלה, למרות שבאחד מהם נפגשו לראשונה: היא הגיעה על מנת לתמוך בחברתה שסיימה זה עתה קשר מעיק וקבעה כאן מפגש ראשון עם מישהו שאותו הכירה באחד מאתרי האינטרנט. דוד גוייס על ידי מי שהמפגש נקבע איתו, על מנת להשלים רביעיה. והקשר בין הזוג המקורי לא שרד מעבר לאותו ערב, והקשר בין דוד ובין מיכל נמשך כבר חודשים אחדים, והוא כבר סיפר עליה לאביו, גם אם טרם הפגיש ביניהם. ובשבוע שעבר דיברו על אפשרות לפיה יוותר דוד על החדר שיש לו בדירת שותפים בתל אביב, בו הוא משתמש כאשר הוא מגיע לעיר – לטובת דירה משותפת איתה. שניהם ממילא מסיימים חוזה.

גם אם מיכל לא הייתה שם בגופה, ענייניה מילאו את הפגישה בין דוד לחנן: הבן מעדכן ומספר, ואביו מתענג לגלות את הברק העולה ומאיר את עיניו. חנן בקיא להפליא במלאכת השתיקה המקדמת: השיטה שבה אדם שותק מספיק על מנת לתת למי שמולו להגיע – כאילו בעצמו – למסקנות אותן מבקש השותק לקדם. וכך, דוד הוא שמודיע כי "הגיע הזמן שתיפגשו". והם מרימים את כוסות הבירה הכמעט ריקות שלהם, ולוגמים לגימה ארוכה – ולאחר שהוא משלם עושה חנן דרכו לאירוע הספרותי החשוב ביותר של השנה, צופה מרחוק בדוד הניגש אל אישה צעירה ונאה, ומתנשק איתה במרץ.

צועד לאורך הרציף, הוא נזכר – שוב – בסבא בוף. הכל הרי מתחיל ממנו: גם מסע השורשים, גם הספר שעכשיו אינו עוסק בסבא בוף ובסבתא לורי אלא באנשים הנושאים את שמותיהם ומהותם דומה. וסבא בוף, אחרי שעזב את לבוב ואת פראג שבה למד באוניברסיטה הגרמנית, והגיע לתל אביב, הרי עבד ממש כאן: זונח מאחור את לימודי הרפואה שלו, והופך לפועל בניין, ומשתתף בהקמת נמל תל אביב. וקצב צעדיו של אשבל מתיישר ומוסדר כאילו צעד לצלילי "תכלת מלמטה ותכלת מעל", המתנגנים בירכתי מוחו.

חמישה סופרים נמנים עם הרשימה הקצרה של פרס ספיר, והם מקבלים עכשיו תדרוך אחרון לקראת הערב. שתי נשים, שני גברים, וטראנס-ג'נדרית אחת הנמצאת בעיצומו של תהליך שינוי מין שהוליד רומן שערורייתי. הספר "חור שחור" השתמש במושגים אסטרונומיים על מנת לתאר מערכות יחסים בין בני אדם – ונכתב כולו בגוף ראשון, כאשר המספר הוא אותו חור שחור העתיד לבלוע את כדור הארץ. עצם הכללתה של הסופרת ברשימה כבר עוררה מחאה מכיוונם של חוגים מסויימים, שייחסו משמעות אירוטית לשם הספר מבלי שטרחו לקרוא אותו. קבוצת מפגינים בלבוש חרדי ניצבת מאחורי מחסום משטרתי, המרחיק אותם מהקהל המגיע לאירוע. "תו-ע-בה", זועק אחד מהם, וחבריו מצטרפים בקצב, והקצב הזה מתנגש ומעוות אצל אשבל את התכלת מלמטה והתכלת מעל, כשני מטרונומים בלתי מסונכרנים.

בתור לקבלת כרטיסי הכניסה לאולם TLV, שם יוענקו הפרסים בעוד פחות משעה, עומדת מאחוריו אישה שאינה מוכרת לו. הרגלי הטייסים של אשבל זלגו גם לאופן ההתנהלות שלו במרחב העירוני. "הסתכל סביבך, זה שאינך רואה הוא שיפילך", אמרה הכרזה בטייסת. וממש כשם שההסתכלות המתמדת סביב מאפשרת לאלופי טיסה לדעת שמטוס אחר מתיישב מעל זנבם רגע לפני שהוא שם בפועל – הוא יודע עכשיו שמבטה בוחן את עורפו. כשהוא נוקב בשמו, על מנת לקבל את מעטפת הכרטיסים הממתינה לו – היא מהנהנת לעצמה הנהון של הכרות. האולם ערוך שולחנות-שולחנות, והם מתיישבים לשולחנות נפרדים, ועדיין קרובים זה לזה. ספק קובעת ספק שואלת, היא פונה אליו. "חנן אשבל – אבא של דוד?" והוא מאשר. מאז מפגן האבהות הנדיר שלו, כאשר התעקש להתפנות מעיסוקיו הצבאיים וללכת פעם אחת ויחידה לאסיפת ההורים אי שם במהלך לימודי התיכון של בנו, לא קראו לו "אבא של דוד". ועוד רגע אחר כך, הציגה האישה את עצמה כ"אפרת הלוי, אמא של מיכל". הוא חייך, משחרר מגננות שאותן אימץ כקצין וכרווק גם יחד – ואמר בחיוך שיש לבת שיחו יתרון ברור על פניו: "את כבר מכירה את דוד. אני עוד לא מכיר את מיכל. אבל אם היא נחמדה כמוך – דוד אמור להיות מאושר".

היא הסמיקה מעט, והוא תהה בנימוס מה מביא אותה אל האירוע הזה. היא אמרה שנפגשה עם אחד המועמדים בנסיבות הקשורות בעבודתה, ולפני שהספיקה להרחיב ולספר ניגש קרני אל שולחנו, מחוייך כאב המוליך את בנו לחופה, ולחץ את ידו, והתיישב מבלי שהוזמן כשהוא חוצץ בין אפרת ובין חנן – עד שהחל הטקס עצמו. הפרק הראשון מתוך רביעיית המיתרים מספר 7 של בטהובן, בביצוע תלמידים מבית הספר למוסיקה על שם בוכמן מהטה באוניברסיטת ת"א, התחלף בנאום משמים של מנכ"ל מפעל הפייס, המעניק את הפרס. אחר כך, הוענק פרס הביכורים. ואז – חמישה סרטוני וידיאו המציגים את המועמדים ברשימה הקצרה.

וכשנפתחה המעטפה, הוכרז "בחזרה לקוזובה" כזוכה בפרס ספיר של מפעל הפייס. יוסף שהרבני, שקיבל חופשה מיוחדת מבית הסוהר, קיבל את המיקרופון ונשא נאום תודה. ראשית, פנה אל הוריו שעקבו אחריו המומים, משולחן קרוב לבמה. ואז – הודה "לכל האנשים, בכלא ומחוץ לכלא, שליוו אותו וסייעו לו ולספר הזה לצאת לאור".