רק כשברור היה כי פרק תפקידי השטח שלו נמצא מאחוריו, ובמהלך שנת הלימודים לה זכה באדיבות הצבא, התחתן סגן אלוף זיסר – עכשיו כבר אלוף משנה זיסר – בפעם הראשונה. בגיל שבו כמה מידידיו התגאו כבר בנכד ראשון, הפתיע האיש את כל מי שהתערבו שימות כרווק, ושם בהזדמנות הזאת מחסום ללשונות הרעות, שטענו כי הוא מעדיף את בני מינו. את מי שעתידה הייתה להבקיע את חומות המבצר הזה פגש לראשונה בטיסה לטורקיה, אליה נסע על-מנת שלא לבלות ליל סדר נוסף ליד שולחן אחד עם אחותו, אחיו, ועדר הילדים שלהם. כמה חבל שאי-אפשר להעמיד את זבי החוטם האלה בשלשות ולתזז אותם בפזצ"טות, עד שיקרסו למיטה, חשב.

"נשים לא מסוגלות להילחם ממש כשם שהן לא מבינות בכדורגל,” הסביר זיסר את פשר רווקותו, ביותר מהזדמנות אחת. "הן מסוגלות להיות חוקרות אטום, מומחיות בננו-טכנולוגיה או לפצח את הגנום האנושי בהברקה אינטואיטיבית של אינטליגנציה רגשית. תנאי שדה? אתה רואה אישה חוזרת ממארב בלי לעשות בדרך איגוף ולהסתער על המדפים של סופרפארם? כדורגל – יוק. ואני, חוץ מצבא – תן לי רק כדורגל.”

"אני באמת לא מבינה מה אתה מוצא בחבורה של מי שמנסים לשפר את מצבם הסוציו-אקונומי באמצעות דפיקת הראש בנגיחות לכיוונו של שער בעל מידה לא-מטרית,” אמרה לו פעם מישהי שהשעון הביולוגי שלה מתקתק כל כך במרץ, עד שהחליטה לנסות ולרדת אל נבכי אונת בטטת-הכורסא שלו, וערכה תחקיר עומק לגבי המשחק, ההיסטוריה והחוקים שלו. אחרי שהתאושש, ניסה להסביר לה שהכל מתחיל ונגמר בהכח. לא, לא בכח. הוא לא מאמין באלימות אלא במקרים שבהם הוא מפקד על היחידה שמיישמת אמצעים אלימים ככל האפשר, או במקרים בהם מכבים לו את הטלוויזיה באמצע משחק. בהכח. הכח רמת גן.

איפה הימים של הכח רמת גן. אי שם, בשנות השבעים, אמרו שבן גוריון לא הרשה עשר שנים קודם לכן לביטלס לבוא להופיע בארץ כדי שלא להשחית את הנוער המחונך. הנוער המחונך היה הולך ברגל בשבת בבוקר משך שלוש שעות כדי להגיע למקדש המעט ומגרש המעט הרמת גני. משך השבוע אסף הילד זיסר בקבוקי זכוכית וחסך אגורה לאגורה כדי לקנות את הכרטיס. את מחיר הנסיעה באוטובוס לבית הספר וממנו, שקיבל מדי בוקר מהוריו, פדה בריצת הלוך ושוב, ותיק העור הגדול שלו מתנדנד על הכתף. לימים, טען שהריצות האלה הן שהכשירו אותו לתחרות אלוף הכושר הקרבי של צה"ל, בה זכה ארבע שנים רצופות. מי שלא הצליחו לחסוך – נדחקו סמוך לשער, מפצירים במבוגרים "אדוני תכניס אותי. תגיד שאני הבן שלך.” ולפעמים היה הסדרן פשוט עוצם עין.

המגרש היה שילוב ירוק-חום של דשא וכורכר מנומר מהמורות. טענו שהוא היה משופע קלות – מה שנתן יתרון בהתקפה לקבוצה המתקיפה בירידה. אבל כל אלה נעלמו ונשכחו כלא היו כאשר עלו אליו אחד עשר המופלאים בסגול – הכח רמת גן. הם שטפו את הליגה בקשיחות יצירתית. הם היו התגלמות הפואטיקה של ההמונים המתנגנת בשירי "יש אלוהים,” ו"השופט בן זונה.” הם היו הביטוי האולטימטיבי של ישראל שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים: קטנים, נלהבים, צודקים – ומנצחים. "שהדי במרומים ושומו שמים אם אינכם מביסים את בני העוולה הביתרים,” היה זועק יהושע, בנה של המורה לתנ"ך. זיסר הסתפק ב"הך הך הכח.” בכל שנה, ביום הזיכרון הוא חושב על יהושע, שנהרג במלחמה בלבנון – ואז הוא מדליק את הטלוויזיה באחד מערוצי הלוויין, מחפש משחק כדורגל מחו"ל – ולשעה וחצי אוהד את הקבוצה שיש במדיה משהו מהסגול. ולחלום שהכוח שבה מן המתים, וזוכה שוב באליפות.

אבל נחזור לנשים ולזיסר. וזיסר מסביר שוב ושוב לקבוצת החברים עימה הוא הולך למשחקים, שנשים לא מבינות בכדורגל. אילו הבינו, הן לא היו מחמיצות פנים כשהאיש שאיתן מעדיף שבת במגרש על פני שבת עם בנותיו שלו, בשר ודם. הן אינן מסוגלות להבין את חוסר הנאמנות הגברית לנשים – ממש כשם שאינן בנויות לתפוס את הנאמנות הגברית לקבוצה. אנשי צבא, מומחי מחשבים, מהנדסים, רואי חשבון, עורכי דין, בעלי מכולת או נהגי מוניות: מדורת השבט של כולם הרי ממוקמת בעיגול האמצע. מצד שני, אם יש משהו שנשים מבינות בו – ומה שמצדיק בעיני זיסר את רווקותו שלו – זו יכולתן לזהות את נקודות התורפה בגברים שאותן הן יוצאות לצוד, ולנצל את הנקודות האלה. כמו מאמן כדורגל שמזהה ששחקן האגף שלו מהיר יותר מהמגן המוצב מולו בקבוצה היריבה – ומורה להעביר כל כדור אל השחקן הזה. העברית מתחדשת: פעם, קראו לו קיצוני. היום קיצונים יש רק בפוליטיקה.

זיסר הכיר אותה שעה שהמתינו בלוד לטיסה ללונדון, שהתעכבה מחמת עיצומים של עובדי הקרקע. היא סיפרה שהיא עובדת במחלקת הגביה בעיריה במרכז הארץ. לא מסוג הנשים שהוא נמשך אליהן בדרך כלל במימד המיני. היא לא הייתה מכוערת. אבל – כמו בכדורגל, קבוצה יכולה להיות מעולה על פי כל קנה מידה – ואתה תעדיף את הקבוצה הקטנה יותר. כמו שהוא מעדיף את הכח של ילדותו על פני מנצ'סטר יונייטד של היום. את השיחה הראשונה שלהם בענייני כדורגל ניהלו עד שנשמעה בפעם השניה הקריאה לנוסעים האחרונים למהר ולעלות למטוס. בראיה לאחור, ברור לו שהכל היה חלק מהתוכנית הגדולה שלה.

מעט קודם לכן ליווה אותה מתוך נימוס לחנות הבשמים הפטורה ממכס וסייע לה לבחור "בבושם האולטימטיבי לפיתוי אנשי היי-טק,” כפי שהציגה באוזני המוכרת את מפרט הדרישות המקדמי שלה. עכשיו, הוא מחייך וחושב שגם הניסוח הזה לא נועד אלא על-מנת להוריד את רמת הדריכות שלו: היא בעניין של הייטקיסטים, והיא יודעת כבר שהוא איש צבא – מה שאומר שהוא יכול להיות רגוע. היא, מצידה, גילתה לא מעט סבלנות כשבדק את ההיצע במחלקת המצלמות הדיגיטליות – ונדהמה לראות איך הוא קונה נעליים: מספר 46, זהות לאלה שעל רגליו – ומבלי למדוד.

בלונדון, נועדו להם כמה ימים של נופש. כבר בדרך גילו שהם שוהים במלונות קרובים, סביב ראסל סקוור. הם חלקו מונית, וקבעו להיפגש בערב לכוסית. היא סיפרה ששתי חברות שלה נמצאות כבר במלון, והוא הבטיח להזמין גם אותן. הערב המרובע התמשך מעבר למה שציפה, והוא תהה האם הוא קולט שדרים של התעניינות בו דווקא מכיוונה של אחת החברות. למחרת, חיכתה לו הודעה בכתב ידה של שותפתו לטיסה: "תצטרף אלי לכוסית גם הערב? החברות שלי יוצאות ליום טיול ואני נשארת במלון.” הוא התקשר אליה מחדרו, מציע לה לצאת יחד, לחגוג בבר ספורט שמעבר לפינה, ובו מסכי ענק של טלוויזיה מציגים ללא הפסקה משחקים מכל ענף. "איך אתה מחליט במה לצפות?,” היא שואלת – והוא עונה שהוא תמיד, אבל תמיד – בעד הקבוצה הסגולה. צמוד לבר הייתה חנות מזכרות ספורט, מאלה שמוכרים בהן חולצות ומזכרות של קבוצות שונות, ובעודו מתענג על הבירה השלישית או הרביעית, היא עוזבת אותו לכמה דקות, ופונה לשם.

בדרך חזרה, היא שואלת אם הוא רוצה לסייע לה לפשוט על המיניבר, בחדר שלה. הם עולים לקומה המדיפה ריח שטיחים שלא אווררו כראוי – והיא מושיטה לו את המפתח שיפתח את דלתה. הוא מחכה למשקה שלו, והיא ניגשת לשירותים. בינתיים, הוא מזפזפ בטלוויזיה, חוזר למשחק הקריקט של הקבוצה עם הלוגו הסגול שאת השלבים הקודמים שלו ראה בבר. שעמום של משחק – אבל איזה יופי של תלבושת.

מאחוריו, הוא שמע קול שיעול קל, מהפתח המוביל אל חדר השינה. היא עומדת שם, לבושה בחולצת ספורט בלבד.

וסגול בהחלט היה הצבע שלה.

עכשיו, בהפסקה שבין סדרת הראיונות האישיים בהם החל ברגע שבו התיישב בכסא המפקד בבסיס החדש שלו, ביומו הראשון כמפקד יחידת המחשבים, הרהר בחצי השנה שעברה מאז ההכרות הראשונה איתה – ובשלושת החודשים הראשונים שלו כגבר נשוי לחובבת הסגול. בחיוך של שביעות רצון, רשם לפניו כי המזכירה בלשכתו טרחה להציב על שולחנו אגרטל ובו כמה מפרחי העונה. סגולים.