– "תגיד, אתה מטורף? למי נתת את הספר שלך?", פתח קרני את שיחת הטלפון שלו עם אשבל, שלוש דקות לאחר שהבין באיזה טקסט מדובר.

– "תלוי. טירוף של אדם אחד – הוא היגיון צרוף של השני", השיב אשבל המשועשע, נענה לבקשתו-דרישתו של קרני להיפגש פנים אל פנים בהקדם האפשרי. בפגישה הזאת, הציג תיזה מנומקת וברורה, לפיה ספרות, ואמנות בכלל, הן משהו שאמור לעמוד בזכות עצמו – ובמנותק ממי שכותב אותו. "תחשוב על ואגנר, למשל. הפילהרמונית לא מנגנת את היצירות הגדולות ביותר של המוסיקה הרומנטית רק מפני שמי שכתב אותם היה אנטישמי, או שבני משפחתו, הרבה אחרי שמת, היו נאצים".

קרני הניד ראש, מתקשה להסכים. "אבל מישהו אחר נהנה ממשהו שאתה כתבת. וברור לי שעבדת על זה לא מעט. ויש הרי גם עניין של כסף".

– "כסף לא מעניין אותי. בין הפנסיה של הצבא והחסכונות מהאוניברסיטה – אני חי טוב ואחיה טוב כל ימי. ועוד יישאר גם משהו לילדים. מה שעניין אותי – היה הכתיבה. נהניתי ממנה כמו שלא נהניתי מזמן ממשהו. ומעניין אותי לראות מה יגידו המבקרים שבטוחים שהם יודעים הכל, קצת כמוך. ומשעשע אותי לחשוב שהם לא ידעו מי הסופר האמיתי. אני מכריח אותם לבצע את ההפרדה הזאת, בין הסופר ובין הטקסט. ואני מתערב איתך שהם עוד ישתפכו על האסיר ממוצא מזרחי שכותב טוב כל כך את החוויה של מסע שורשים אשכנזי".

קרני אמר שאשבל מזכיר לו את ההסברים שסיפק רומן גארי כשנחשפה הבדיה במסגרתה הוציא את "כל החיים לפניו" תחת שמו הבדוי של אמיל אז'אר. הוא החל ליהנות מהכוח המופקד בידיו, כמי שיודע סוד כמוס. "ומה יקרה אם אפרסם שהטקסט הזה גנוב ממך?" ואשבל הזדקף במקומו, עובר לדיבור איטי, שקול ומאיים. "אם אנחנו מפרסמים הכל – אז אולי נפרסם גם את הנסיבות שבהן סיימת את התפקיד בביטאון?". והפגישה ננעלה במילים של כלום, ולמחרת, במשרדי ההוצאה, למרות הפליאה המופגנת עד כדי מחאה ברורה מצידן של שתי עורכות כפופות לו, שגם אליהן הועבר הטקסט – הורה קרני לשלוח לשהרבני מכתב סירוב מנומס, ומזכירתו חתמה בשמו.