אז אנחנו ממשיכים עם החולה שלנו.

הרופאים במיון הפנימי מבקשים ייעוץ של הרופא תורן הלילה במחלקה הפסיכיאטרית. הוא מגיע למיון, בודק מה שבודק, ורושם בכתב יד, על דף מרשם רופא של בית החולים Zyprexa במינון של 5 מ"ג, פעם אחת ביום, לעשרה ימים. במקביל, מחליט הצוות הרפואי להחליף את ה- Keppra ב- Depalept: תרופה יקרה יותר, אבל עם פחות תופעות לוואי. כמה שעות אחר כך, לקראת השחרור מחדר המיון, המשפחה מבקשת לקבל מרשם המרכז את כל התרופות המיועדות להמשך הטיפול, על מנת להיערך מראש ולרכוש אותן לפני שיצאו הביתה.

יש למשפחה הזאת מזל: הם אמנם לא רופאים, אבל הם כן קוראים מרשמים. מישהו מהם מגלה סתירה בין המרשם הידני כפי שנמסר גם לידיו, ובין המרשם המודפס, שהופק ממחשב בית החולים, על ידי הרופא במיון. במקום Zyprexa במינון של 5 מ"ג, פעם אחת ביום – כותב מי שמכין את המרשם המודפס הזה Zyprexa במינון של 5 מ"ג, פעמיים ביום. במילים אחרות: מינון כפול מזה שנרשם על ידי הרופא המומחה.

ואם הסיפור שלי נשמע לכם כמו סיפור אלף לילה ולילה – הנה שקף ובו העתקי המרשמים.

האמון שלהם במערכת קצת מתערער. בצדק. אז ליתר ביטחון הם מתייעצים בטלפון עם חבר רופא שעוסק בתחום הפסיכיאטריה. הוא קובע על בסיס ניסיונו המקצועי כי אין סיבה בעולם לרשום מינון כפול. בטוחים בעצמם, הם מפנים את תשומת ליבה של הרופאה האחראית בחדר המיון – והיא פוסקת "לקחת לפי המרשם המקורי". אבל גם כמה וכמה שעות אחר כך, במכתב השחרור המסכם יממה בחדר המיון – נותרה הטעות על כנה, והמינון כפול. בעצם, הטעות הזאת נשארת שם ימים רבים אחר כך, בכל מסמך אותו מפיק מי מהרופאים בבית החולים – וכך עד להפסקת הטיפול בתרופה.

גם בשלב שבו מכתב השחרור (השגוי) שלהם כבר מוכן – הוא לא נמסר לידיהם בפועל. הרופאה האחראית בחדר המיון פשוט לא משחררת אותם. היא מסבירה להם שהיא "מחכה שיגיע רופא מהמחלקה הנוירו-כירורגית וישחרר אתכם. אתם שייכים לנוירו-כירורגיה". חצי שעה אחר כך, היא מבטיחה "הכנסנו למערכת קריאה לבוא ולבדוק לפני שחרור". לבקשתם, היא מתקשרת טלפונית לנוירו-כירורגיה. הם מאזינים לצד שלה של השיחה – ומתברר להם שהוויכוח אינו רפואי. "זאת חולה שלכם, אז תגיעו אתם לשחרר אותה", אומרת הרופאה האחראית בנימה רותחת, והשיחה מסתיימת בטריקת שפופרת.

בעלה לשעבר של ד', שהוזעק על ידי ילדיהם לבית החולים, אומר לרופאה שהוא מבין שבעצם אין סיבה רפואית לישיבה שלהם כאן. "אנחנו פשוט מבלים שעות במיון רק מפני שהרופאים לא מסוגלים להסכים מי ישחרר אותנו". הרופאה אינה עונה, והבעל מודיע לה שהם מתלבשים ועוזבים את המיון, בין אם יקבלו מכתב שחרור ובין אם לאו. מכתב השחרור מודפס, נחתם על ידי הרופאה המשחררת ונמסר לידיהם בתוך דקות אחדות.

אני מכיר את העובדות האלה משום שבתור מי שמטפל בד' ערכתי בשלב מסויים תחקיר מפורט. הסיפורים שלה ושל המשפחה שלה נשמעו לי בהתחלה מופרכים. אבל פעם אחר פעם – הם היו מדוייקים להפליא.

שימו לב לשקף הבא, שהוא צילום תדפיס מתוך רשומות בית החולים: שעת החתימה על ידי האחות המשחררת: 09:28. שעת החתימה על ידי הרופאה המשחררת: 16:55. באמצע – שעות ארוכות של תת-מינון-תקשורת בין מחלקות בית החולים. ולמעשה, זהו אותו תת-מינון תקשורת שהוביל להכפלת מינון שגויה של Zyprexa.

אלה גם שבע וחצי שעות שבהן החולה הזאת תפסה מיטה במיון – ללא כל סיבה או הצדקה או צורך רפואי. וכל מי שיושב כאן יודע כמה חסרות לנו מיטות במיון.

אז מה אתם רוצים, שנדבר על רפואה גנומית? על טיפול תרופתי בהתאמה אישית? אצל הגששים אפשר לבנות קפטיריה בטבריה ולהתחיל מהפנטהאוס. ברפואה – כדאי להתחיל מהיסודות. קודם כל בואו נבנה תקשורת בין רופאים – הפסיכיאטר והרופאה בחדר המיון. בואו נבנה תקשורת בין מחלקות באותו בית חולים – המיון והנוירוכירורגיה. אחר כך, אפשר להתחיל לדבר על רפואה מרחוק, על צילומי הדמיה שמועברים בתקשורת אלקטרונית, ועל רובוטים שמנתחים בשלט רחוק.

או… אני רואה שכבוד השר הטרי בדיוק הצטרף אלינו. ברוך הבא אדוני השר. וברכות למינוי הנדיר שלך למחזיק תיק הבריאות. למה נדיר? כי התרגלנו כבר שנים לשר אחר, ממפלגה אחרת. כמו שאמר מישהו פעם, "אני לא יודע מי יהיה ראש הממשלה הבא – אבל אני יודע שתיק הבריאות יהיה אצל שפיצמן". טוב שאתה כאן, אדוני השר החדש. כי הפרק הבא בהרצאה שלי, שמספרת על קורותיה של מטופלת מסויימת, קשור ישירות לנהלים ולתקנות ולמחירוני שירותים שאותם מפרסם המשרד שלך.

עזבנו את ד' כשהיא נכנסת לסדרת הטיפולים הרדיו-כירורגיים שלה. עכשיו, אני רוצה להסביר משהו במאמר מוסגר לטובת מי שאינם רופאים, ויושבים כאן בקהל. הטיפולים האלה מתבצעים יום אחר יום. כל טיפול נמשך משהו כמו עשרים דקות. בשאר הזמן – המטופל, או המטופלת במקרה שלנו – יכולים להיות בבית. אין סיבה להחזיק אותם בבית החולים: הם עלולים לאסוף זיהומים, או להעביר אותם לאחרים. אבל מה שחשוב לסיפור שלנו הוא שמבחינה מנהלתית – המטופל רשום כ"מאושפז" לכל דבר.

ניתוח המוח שעליו דיברנו קודם מכוסה על ידי טופס התחייבות של קופת חולים כללית ("טופס 17"). אז בני המשפחה הולכים למרפאה הרגילה שלהם, ומביאים טופס כזה. אחר כך, הם מתבקשים להביא טפסים נוספים: האחד לטיפולי רדיו-כירורגיה, והשני לבדיקת PET CT, שתמפה פיזור של המחלה באמצעות קרינה רדיואקטיבית. כל בדיקות ההדמיה הקודמות – CT ו- MRI וממוגרפיה לא הצליחו לאתר את מקור הגידול. ושוב כיתתה המשפחה את רגליה אל סניף קופת החולים, ודיברה ותיאמה עם מי שתיאמה – והנה נולדו להם שני טפסי 17 חדשים: האחד לטיפול הרדיו-כירורגיה, המוגדר כפי שהסברנו קודם כ"טיפול באשפוז" למרות שהמטופלת חוזרת מדי יום לביתה הפרטי, והשני ל- PET CT, המוגדר כ"טיפול אמבולטורי". במאמר מוסגר, נציין כי PET CT היא אחת הבדיקות היקרות ביותר בתעריפון משרד הבריאות: מחיר המחירון שלה עומד על כשבעת אלפים שקלים.

כאשר המשפחה צלחה את מכשול התורים הבלתי אפשריים ל- PET CT, התברר כי היום שנקבע לבדיקה חופף את ימי הטיפול הרדיו-כירורגי. הם מתייעצים עם אנשי הצוות הרפואי – במכון הקרינה שמבצע את הנוירו-כירורגיה ובמכון הדימות שמבצע את ה- PET CT. בשני המקומות אומרים להם באופן ברור שאין מניעה רפואית כל שהיא לבצע את שני ההליכים באותו יום: להגיע לבית החולים בבוקר יום חמישי מסויים (27.8.19, אם אתם רוצים דיוק מירבי) לצורך ההקרנה השניה מתוך חמש שנקבעו למטופלת – ולבצע בדיקת דימות באותו בית חולים בשעות אחר הצהרים. ההקרנות תימשכנה ממילא רק ביום ראשון.

אלא שבאמצע היום, בין ההליך הראשון לשני – צף ועולה מחסום בירוקרטי. המשפחה מגלה עכשיו לראשונה, כי על פי הנהלים שקבע משרד הבריאות הנוגעים לטפסי 17, לא ניתן לבצע טיפול אמבולטורי במהלך יום אשפוז, ולא ב- 24 השעות שלאחר שחרור מאשפוז. וכיוון שכבר צהרים, וטיפול הקרינה כבר ניתן בשעות הבוקר – אי אפשר מבחינת נהלי בית החולים לערוך בדיקת PET CT החיונית לזיהוי מקור הגידול ולהחלטה על האופציות להמשך הטיפול.

על רקע הסיפור הקודם שהבאתי כאן, המשפחה המסויימת הזאת החליטה בשלב מוקדם יחסית שהיא מתעדת בהקלטה, באמצעות הטלפון הסלולארי, כל שיחה שלה עם הצוות הרפואי. אני רוצה לקרוא לכם עכשיו את התמליל של השיחה בין הבעל לשעבר של ע' – ובין סגן מנהל המחלקה הנוירו-כירורגית. קיבלתי את ההקלטה, ותימללתי.

הוא סידר את הדפים שלפניו, וקרא מהם.

– הבעל: "אבל שאלתי בפירוש את הרופאים בשני הצדדים – במכון הקרינה ובמחלקה הנוירו-אונקולוגית, והם אמרו שאין מניעה רפואית לבצע את שתי הפרוצדורות ביום אחד".

– "אולי שאלת אותם, אבל לא שאלת אותי", ענה סגן מנהל המחלקה הנוירו-כירורגית. אגב, זאת הפעם הראשונה שבה המשפחה פוגשת בכלל באופן רשמי את סגן המנהל הזה.

– "ואיך אני אמור לדעת שעלי לשאול אותך?" שואל הבעל

– "לא מעניין אותי. זה הנוהל. ואני יכול להגיד לך שמה שלא יהיה, ה- PET לא יתבצע היום".

ולא הועילו להם פניות אל סגן מנהל בית החולים, ואל הנהלת מחלקת הדימות, ואל סניף קופת חולים שבו מטופלת המאושפזת.

בשורש הסירוב של בית החולים לבצע את שני ההליכים בו-ביום עומדת העובדה שהתגמול שאותו אנחנו בבית החולים מקבלים מקופת חולים עבור PET CT אמבולטורי גבוה משמעותית מהתגמול שמשלמת הקופה עבור יום אשפוז. במילים אחרות: אם ה- PET מתבצע כחלק מהאשפוז – בית החולים מפסיד כסף שאותו יכול היה לקבל ב- PET אמבולטורי. פער מחירים של כמעט פי שלושה: שבעת אלפים שקלים ל- PET CT אמבולטורי, אבל פחות מאלפיים וחמש מאות שקלים ליום אשפוז. מבחינת בית החולים – פשוט לא משתלם לבצע PET CT כחלק מיום אשפוז. והכל, כמובן, באדיבות השיטה ומערך התעריפים הנקבעים במשרד הבריאות, ומנגנוני הפיקוח שלו.

מישהו שאיתו התייעץ אחד מבני המשפחה בשלב הזה, העלה רעיון: "תודיעו שאתם מבקשים להשתחרר מהמחלקה על דעתכם. במצב כזה המחלקה חייבת לשחרר אתכם". כיוון שכושר הכתיבה של האם נפגע בשל הגרורה במוח, הם יוצאים איתה אל רחבת ההמתנה שבמחלקה, כותבים מכתב בכתב יד – ומחתימם אותה עליו. היא מבקשת להשתחרר. עכשיו, נולדים נימוקים חדשים אותם מציג סגן מנהל המחלקה: "קחו בחשבון שאם אתם מפסיקים את הטיפול – עלולה להיווצר פגיעה מוחית חמורה במיוחד".

– "אנחנו לא מפסיקים את הטיפול. אנחנו רוצים לנצל את התור שנקבע לנו היום (חמישי) – ואחר כך נחזור להמשך הטיפול ממש כפי שנקבע, ביום ראשון. ואחרי ה- PET נתחיל לדאוג ולהסדיר את החזרה לאשפוז. המתנו מספיק ל- PET, ואנחנו לא מתכוונים לחזור לסוף רשימת ההמתנה".

– "אבל מכון ההדמיה לא יקבל את טופס 17 שהוצאתם לו, בגלל שהייתם מאושפזים היום".

– "אז נשלם במזומן, נבצע את הבדיקה – ואחר כך נתבע החזר. לפחות ננצל את התור".

– "אתם יודעים שמדובר בבדיקה יקרה".

– "אנחנו יודעים שתעריפון משרד הבריאות עומד על קצת פחות מ- 7,000 שקלים. אנחנו מוכנים להמר על 7,000 שקלים לטובת הבריאות שלה, וכדי שהטיפול יהיה מהיר".

עם הטיעון הזה קשה אפילו לסגן מנהל מחלקה להתווכח. "ואם אני אקדים לכם את ההקרנה שנקבעה ליום ראשון ונבצע אותה מחר, בשישי? תוכל להזיז את ה- PET לסוף השבוע הבא".

– " לא בטוח שב- PET מחכים רק לנו. אנחנו יודעים שהתורים ל- PET הם עניין של חודשיים-שלושה. כל עוד אין לנו תור חלופי, לסוף השבוע הבא – אנחנו מבקשים להשתחרר עכשיו".

ההתעקשות עושה את שלה. צוות המזכירות במחלקה הנוירו-כירורגית מונחה על ידי סגן המנהל להסדיר תור חלופי לבדיקת PET CT, ולהקדים את הטיפולים הרדיו-כירורגיים כבר לסוף השבוע. בסופו של דבר – כולם מרוצים: סגן מנהל המחלקה לא הפר את הכללים הבירוקרטיים הנוגעים לטופס 17, המטופלת תסיים מוקדם יותר את הטיפול הרדיו-כירורגי ותישלח ל- PET מיד אחריו, כשתשוחרר מנהלתית מהאשפוז. מבחינתה, קו הסיום המשותף של שני התהליכים נותר כשהיה.

ואולי בעצם לא כולם מרוצים: קשה להניח שמישהו יצליח לנצל את חלון הזמנים שהתפנה ביחידת ה- PET: תזכרו שכל הדרמה שתיארתי כאן מתרחשת פחות משלוש שעות לפני מועד הבדיקה המקורי. אבל היות והבדיקה חייבת להיערך לאחר צום של ארבע שעות – ברור שהמכשיר היקר וצוות המפעילים העצום שלו יעמדו מובטלים. קצת אחר כך מתקשרת מזכירת מכון ה- PET אל הבעל ותוהה מדוע לא הגיעה המטופלת לתור שנקבע לה, והיא מופתעת לגלות שהתור הזה נדחה. הבירוקרטיה – אחת. מערכת הבריאות – אפס.

הוא השתהה קמעה, לפני שהמשיך. נותן לדברים להדהד.

רבותי, מנגנון ההתחשבנות בגין שירותים במערכת הבריאות – מה שמוכר לציבור בתור "טופס 17", כבר הפך מזמן לגולם שחונק את יוצרו. עם כל ההערכה לפקידים, למנהלי החשבונות, למנהלי בקרות אשפוז ולאחרים אותם מעסיק המנגנון הזה, הגיע הזמן לוותר עליו סופית. משרד הבריאות – כמתקצב וכרגולטור – הרי קובע את מחירי ההתחשבנות המתבצעת כיום באמצעות טפסי 17. משרד הבריאות – כסמכות הרפואית העליונה – הרי קובע את סטנדרט הטיפול הנדרש. יתכבד בבקשה המשרד ויקים מסלקה משותפת לכלל ספקי השירותים ומבטחי הבריאות. באותה הזדמנות, אפשר גם לוותר על ההפרדה המלאכותית בין טיפול אמבולטורי ובין יום אשפוז – ולעדכן את המחירים בהתאם. ואם צריך בדרך להרחיב את אפשרויות הבחירה המוצעות כיום למטופלים בין ספקי שירותים שונים – בוודאי שטוב. ואם ספקי שירותים – בתי חולים, מכוני הדמיה וכיוצא באלה – יגבירו את התחרות ביניהם – רק המטופל הוא שירוויח.

עכשיו, לגם מכוס המים שבפינת דוכן הנואמים, מסדר את הניירות שלו.

בואו נמשיך לאפיזודה הבאה. כשערכתי את התחקיר, גם אני התקשיתי להאמין, ששרשרת האירועים הזאת אמיתית לגמרי. ותחשבו כל הזמן: אם זה מה שנכון לגבי אישה אחת, במשך מספר חודשים בלבד – מה זה אומר לגבי המערכת שכולנו חלק ממנה?

ד והמשפחה שלה כבר גילו שמכתבי שחרור הם סוג של עקב אכילס של המערכת. אז ערב לפני הטיפול הרדיו-כירורגי האחרון שנקבע להם, הם מנסים להקדים רפואה למכת מכתב השחרור. הניסיון המצטבר מלמד אותם כי בכל פעם שבה נדרש מישהו בבית החולים להנפיק מכתב כזה – עובר זמן ניכר מהרגע שבו מתחיל התהליך ועד שהמכתב נמסר לידיהם והם משתחררים בפועל. הפעם, הם החליטו לנסות להיות יעילים: בשעה שבע בערב 19:00 (2.9.19) הם מתקשרים אל המחלקה הנוירו-כירורגית ומסבירים כי ההקרנה האחרונה נקבעה להם למחרת ב- 07:30. האם אפשר להתחיל להכין את מכתב השחרור כבר הערב, על מנת שלא ימתינו לו? האחות שעונה לטלפון במחלקה מסבירה ש"מכתבי שחרור זה עניין של רופא". האם אפשר לדבר עם רופא? "עכשיו אלה הרופאים של משמרת לילה. תדברו מחר בבוקר עם הרופאים של הבוקר".

ב- 08:30 (3.9.19) הם כבר אחרי הטיפול במרפאת הקרינה. הרופא האחראי לטיפולי הרדיו-כירורגיה במרפאת הקרינה. מעדכן אותם ששלח עוד אמש את סיכום הטיפול שלהם אל המחלקה הנוירו-כירורגית, על מנת שיכינו את מכתב השחרור. הוא הרי סוג של "קבלן משנה" של הנוירו-כירורגיה, והשחרור צריך לצאת מהם. אלא שלמחלקה יש לוח זמנים משלה. "אתם יכולים להמתין בלובי של הקומה", מציעים במחלקה באדיבות לבני המשפחה. יחד איתם יושבים בלובי חולים שמבקשים להתרענן מאוויר המחלקה, בני משפחות המארחים להם חברה, כמו גם בני משפחות המבקרים את יקיריהם ביחידה לטיפול נמרץ, ויצאו לרגע של מנוחה. מסיבה אמיתית של חיידקים, פגישת מחזור של וירוסים וזיהומים נרכשים שמביא איתו כל חולה.

עוד כמה וכמה פניות תזכורת מול עמדת המזכירות, וכמעט שלוש שעות אחר כך, נמסר לידיהם מכתב השחרור הנכסף. "עכשיו, אתם צריכים לדבר עם האחות המתאמת של המחלקה, שתסביר לכם את מה שכתוב במכתב", אומרת המזכירה. האחות המתאמת עסוקה במשרדה בקבלת חולים חדשים המוזמנים לניתוח, והיא יוצאת אל ד ובעלה לשיחת מסדרון. כשמתברר לה שיש להם שאלות הנוגעות למכתב השחרור – היא מבקשת שימתינו עוד 20 דקות, על מנת שתתפנה ותקבל אותם במשרד. ושוב, חוזרים אל הלובי, ופוגשים שם חולים ובני משפחות. ומחליפים חוויות ומחליפים זיהומים.

האחות המתאמת מתפנה וקוראת יחד עם בני המשפחה את מכתב השחרור. היא מתעכבת על ההנחיות להמשך הטיפול. "את הסטרואידים צריך להוריד ברציפות, יום אחרי יום: 6 מ"ג היום, 4 מ"ג מחר, 2 מ"ג מחרתיים – ואז הפסקה מוחלטת". הבעל מנסה להקשות עליה: בפעם הקודמת שבה קיבלו הנחיה לנהל משטר הפחתה כזה, חלה הידרדרות חמורה במצב והם נאלצו לפנות לטיפול דחוף במיון. האם לא עדיף אולי להפחית את המינון בקצב איטי יותר, במדרגות מרווחות? "זה מה שהרופא כתב", היא פוסקת – מוותרת על התייעצות נוספת עם רופא. כמו בשיחת המסדרון אותה ניסתה לנהל, גם עכשיו ניכר בה שזמנה קצר.

אחר כך, הם שואלים לגבי התרופה זיפרקסה. זוכרים? זאת אותה התרופה שהמטופלת מקבלת על מנת למנוע תופעות לוואי פסיכיאטריות להן גרמו הסטרואידים. המטופלת שואלת כמה זמן יש להמשיך בטיפול המונע הזה גם לאחר הפסקת הטיפול בסטרואידים – התרופה שגרמה לבעייה? "את זה לא אנחנו רשמנו. תתייעצו עם פסיכיאטר בקהילה", פוסקת האחות המתאמת. היא מתעלמת מבעיית התורים לרפואת בריאות הנפש, בעיה שמוכרת היטב למשפחה מסיפוריה של אחת הבנות שהיא אשת מקצוע בתחום הזה. כיוון שהם יודעים שיוכלו להיעזר בבת המשפחה הזאת – הם מדלגים על הוויכוח: פשוט, רוצים הביתה.

בבית, הם מתקשרים אל רופא המשפחה שלהם, להתייעץ בסוגיית קצב הפחתת המינון של הסטרואידים. אין לו גישה מהמחשב של קופת חולים אל המחשב של בית החולים, והוא נאלץ לקבל מהם את כל הפרטים. "אתם צודקים בהחלט", הוא מסכים איתם. "הייתי יורד בהדרגה: שלושה או ארבעה ימים עם 4 מ"ג, ואז שלושה או ארבעה ימים עם 2 מ"ג".

אני רוצה לעשות הפסקה בסיפור, ולהגיד כאן באופן הברור ביותר: רופא המשפחה הזה צודק. היה להם – שוב – מזל. הוא הציל אותם. מי שמזלזלים ברפואת משפחה בעידן הטכנולוגיה המתקדמת, צריך להבין שככל שהטכנולוגיה הופכת מתוחכמת יותר, וככל שהמומחים מתמקדים כל אחד בתחום ספציפי יותר, תפקידו של רופא המשפחה בתור שומר הסף של המערכת ובתור מי שמרכז את מכלול הרופאים והטיפולים בחולה מסויים הופך קריטי יותר. ואני משער שכולכם זוכרים שלרופא משפחה יש בממוצע – על פי נהלי העבודה הקיימים – שבע דקות למפגש עם כל חולה. באמת, המון זמן.

ביציאה מבית החולים, בני המשפחה בוחנים את השעון: מהרגע שבו סיימו בפועל את הטיפול הרפואי ועד שהשלימו את תהליכי השחרור והבירורים סביבם, חלפו כמעט שבע שעות. כארבע וחצי שעות מתוכן בילו בבית החולים עצמו, רובן בלובי של המחלקה.

ועכשיו – לפואנטה האמיתית: נוסף לכל הצרות שלה, החולה שלנו היא גם נשאית של חיידקי MRSA – Methicillin-resistant Staphylococcus aureus: מדובר בחיידקים עמידים לאנטיביוטיקה רגילה, שאינם גורמים בעיה כל שהיא לאנשים בריאים, אולם התרבות שלהם בבית חולים מהווה איום מסכן חיים על מטופלים שהמערכת החיסונית שלהם חלשה מהרגיל – דוגמת מי שמתאוששים מניתוח, למשל. MRSA הוא אחד מחלומות הבלהות של כל בית חולים. בבית החולים מתבצעות בדיקות שגרתיות לזיהוי החיידק – ומי שנושאים אותו מאושפזים בבידוד מגע: חדר נפרד, חלוקים חד-פעמיים וכפפות למבקרים, איסור יציאה מהחדר אל המחלקה. לאורך ימי האשפוז של ע', באמת הקפידו במחלקה על הבידוד הזה. אלא שהכל נשכח כאשר היא ובעלה התבקשו להמתין למכתב השחרור. ארבע וחצי שעות של MRSA בלובי המקשר בין מחלקת האשפוז הנוירו-כירורגי ובין היחידה לטיפול נמרץ.