כמה שעות אחר כך, על בירה אחרת מול הים בדירתם שלהם, היו אלה רק רועי ומיכל, והמחשב הנייד על השולחן ביניהם. רועי שתק, מפליג בהרהורים, ומיכל שאלה אותו על מה הוא חולם עכשיו. הוא לגם מהבקבוק, והסביר לה כי חלומות הם מבחינתו תוכנית-אב למציאות משופרת. תמיד טוב שיש כמה חלומות שמאוחסנים במגירה, ממתינים לביצוע. כמו 6744. "בכלל, בן אדם בלי חלום הוא בן אדם משעמם,” אמר.

"מה אתה מתכנן לעשות עם הכסף שנשאר לך מהתרגיל של 6744? כמה בעצם נשאר שם?"

"משהו כמו חמישה וחצי מיליון נטו, אחרי החלק של יודה והחברה."

"שקלים?"

"מה פתאום. מי מדבר בארץ הזאת על שקלים. דולרים."

מיכל השמיכה שריקת הערכה. "לא רע בשביל מתכנת שלא מסוגל לומר לי איפה אני נמצאת.”

"פחות מרשים מכפי שאת חושבת, אם לקחת בחשבון שלמתכנת יש שותפה, מנהלת פרויקטים שתמיד מאשימה אותו."

"אז מה בכל זאת עושים עם הכסף?"

"זוכרת את גולן ואת הסטארטאפ שהוא הכניס אותי אליו? כשהוא התחיל לחפש משקיעים, הבנתי שזאת ההזדמנות שלי. התחלתי כבר לפני זמן להעביר להעביר את הכסף לחשבון בשווייץ. יודה הפגיש אותי עם איזה דתי מבני ברק, שמתמחה בהעברת כספים בשחור. יש יהודים טובים שרוצים לשמור כסף שיחכה להם בישראל לעת צרה ויש להם סכומים לא מדווחים בשווייץ. הכסף שלהם עובר לחשבון על שמי שם והכסף שלי נכנס במזומן אליהם כאן. לפעמים זה עובר בתור תרומה לישיבה ויוצא מהישיבה אליהם או לקרובים שלהם, בניכוי חלק שהולך לאברכים. מהחשבון השווייצי אני מממן את הרעיון של גולן ואלול, כאילו שאני משקיע אמריקאי שיש לו כספים בז'נבה ופועל באמצעות עורך דין ישראלי. העורך דין מקבל דואר אלקטרוני מעורך דין שווייצי פיקטיבי שאני ממציא. עורך הדין הישראלי חושב שאני איזה קרוב משפחה של המשקיע הזה, אבל לא עורך הדין ולא גולן יודעים שהמשקיע הזה הוא בעצם אני."

"עוד מעט תגיד שזה צדק פואטי: הכסף חוזר למדינה, ותשלם מס הכנסה ביום שתנפיקו."

"ממש. לא חשבתי על זה ככה. אבל יפה שנשאר לך מצפון ואת עדיין מאמינה בצדק."

"ומה שהכי יפה זה שהצדק בעולם המושגים שלך הוא מס הכנסה."

"יש לי רק בעיה אחת."

"רק אחת? קטן עליך. אתה הרי אוהב בעיות."

"בטח. לכן אני אוהב אותך. בעיה מתוקה שלי."

הוא ליטף אותה, צובט קלות את לחיה באותה תנועה השמורה בדרך כלל למבוגרים המלטפים ילדה קטנה. היא המתינה לרגע הנכון, ואז לכדה את האצבע בשפתיה. משחררת אותה לאחר כמה תנועות מציצה, מחזיקה בכף ידו ובוחנת את האצבע מקרוב.

"אתה רוצה לספר לי מה הבעיה שלך? אתה הרי יודע שאני אוהבת לעזור, הפטירה, מחזירה את אצבעו אל פיה, וממתינה לתשובה."

"תראי, ל-6744 היו ארבעים ומשהו חיילים, שנהרגו – או שהמחשב של הצבא חושב שהם נהרגו.” ההנהון שלה החל בעוד האצבע שלו נעה בין שפתיה בתנועות מדודות. "נכון?" הוא שואל, והיא מהנהנת, ממשיכה במציצת האצבע ועוקבת אחריו.

"וכשמישהו נהרג, המחשב שולף אוטומטית את הנתונים של קרובי משפחה שלטובתם הוא הורה להעביר את הפיצויים שלו.” עכשיו היא כבר נדרכת, מושכת את ידו."

"ואני בטוחה שהמצאת לכל אחד מהחיילים הווירטואליים שלך גם משפחות ענפות."

"לאו דווקא. ההרוגים הם בעיקר חיילים בודדים, שההורים שלהם בחו"ל, או כאלה עם הורה בודד. ועוד כמה אחים שהמצאנו ליודה ולחברה שלו, שקיבלו תדריך מתאים. הכל כדי לא להסתבך עם המצאה של יותר מדי אנשים פיקטיביים, וביקורים של קצין העיר אצל משפחות בלתי קיימות."

"אז איפה הבעיה?"

"איפה הבעיה? אני אגיד לך. מה אנחנו עושים עם התגמולים למשפחות החללים שנכנסים כל חודש לחשבונות? לאן מעבירים אותם?"

עיני שניהם נתקלו אלה באלה, ואז ירדו יחד אל המחשב הנייד. רועי הרים את המחשב מן השולחן, פותח את המכסה ומתחיל לתקתק. קולה של מיכל היה נדהם, מתריע ומשועשע כאחד.

"רועי, אתה לא מתכוון ברצינות. אני לא עוברת עוד פעם את הסיפור הזה."

"טוב… אז אין ברירה. כמו כל מי שסיים קריירה צבאית מוצלחת – נעבור לעסקים. אמרנו כבר שהכסף של היחידה מושקע בסטארטאפ של גולן ודנה ושלי, למרות שאין להם מושג. ואחרי שננפיק או נעשה אקזיט נעבור אולי לפוליטיקה. בכל מה שקשור להונאות אפשר ללמוד הרבה מפוליטיקאים. אלה הנחשים האמיתיים."