הם ישבו אל שולחן בית הקפה, רועי לוגם בירה ומיכל משתעשעת בקשית התקועה בכוס הקולה גבוהת הדפנות.

"ממש מתסכל, הסיפור הזה," אמרה.

"כן. בדיוק כשאתה חושב שהצלחת – הכל מתפוצץ. כמו איזה כוח עליון. משהו שמועך אותך ואתה פשוט לא מוכן אליו."

הוא מיקד והניח את תחתית כוס הבירה על בוטן שהיה מונח על גבי השוחן, מועך אותו.

"וכל החברה שלך נופלים יחד אתך."

"אף אחד לא מצליח אפילו לירות כדור."

"ככה זה. הפסקת חשמל אחת – ואליפות משחקי הווידיאו שלכם הלכה קיבינימט. חבל. דווקא הפעם היה לך סיכוי לנצח."

יודה ושלושת חבריו היו עסוקים איש איש בכוסו שלו. רגלו של יודה, מקובעת בסד לאחר הניתוח לאיחוי הקרסול, הייתה מונחת כשהיא מוגבהת על כסא נוסף. זוג קביים ניצב בפינה מאחוריו. יודה הרים את הכוס בכיוונם של רועי ומיכל, שמעון הצטרף וסינן קללה.

"עד שיחזור החשמל, ולפני שאני קורע לך את הצורה בווידיאו, מה בדיוק היה הקטע עם הפיצוץ על ידנו בדרך חזרה? התחרפנת לגמרי? קרעת לי את האוזניים, סובבת לי את הראש ומרוב השמחה נפלתי ושברתי את הרגל.”

מיכל התערבה, באותו טון של מורה, השמור להסבר מיוחד לאותו ילד שלא הבין את המובן מאליו.

"תראה, היינו מוכרחים לחסל סופית את 6744, אחרי שהיא חיסלה את השיח' של חזבאללה, והחזירה לצבא את ההשקעה בציוד, באימונים ובכוח אדם".

רועי חייך אל יושבי השולחן, משיק כוס עם יודה, וכמו ממשיך את דבריה של מיכל מהנקודה שבה עצרה. "מה יותר סופי מאשר להרוג את רוב היחידה? ועוד מאש כוחותינו? המטרה הושמדה, הציוד מדווח בתור 'אבדן בפעילות מבצעית'. אתם הניצולים היחידים, מקבלים טרמפ הבייתה במסוק החילוץ. הכוח שהגיע רגלי נמחק ונעלם. היחידה מפורקת בגלל הטראומה. הבסיס חזר לצבא יותר מסודר מאי-פעם, יחד עם הציוד והפריטים שלא מכרנו. אתם והנהגים ועוד כמה חברה שעבדו איתנו משתחררים החודש ובחודש הבא מהצבא, עם כל ההטבות של חיילים משוחררים, ומענקים לחיילים קרביים. אם מישהו התאהב ברעיון של להיות חייל – אפשר לסדר לו להמשיך בקבע. אם מישהו רוצה קורס מקצועי והכשרה לחיילים משוחחרים, או משהו אחר על חשבון המערכת – שיגיד לי. אפשר לסדר. וכולם חיו באושר ועושר, חוץ מכל מי שמתו. וכמה טוב שמי שמתו הפעם, בעצם לא חיו מעולם מחוץ למחשב.”