דנה ורועי עמדו ליד מכונת הקפה, ספלי האספרסו בידם. בגבו אליהם, פניו אל המקרר הסגור, רכון מעט, ניצב ראובן אלול, ספק ממלמל אל עצמו, ספק מזמזם את המוטיב המוסיקלי המרכזי של האפסיונטה של בטהובן.

"אני אומרת לך,” תהתה דנה, "כל יום מאה שקלים. אם לא הייתי בטוחה בה – עוד הייתי חושבת שזה קשור לסמים.”

רועי היה נחרץ.

"נועה? ממש לא נראה לי. חוץ מזה, מה אפשר כבר לקנות במאה שקלים? אפילו ג'וינט טוב כבר קשה להשיג במחיר הזה.” נתקל במבטה המופתע של דנה, הוא השמיע שיעול מופגן והמשיך "על כל מקרה, לא נראה לי שזה קשור בסמים.”

"טאדאאאאאם" קולני שבקע מגרונו של אלול קטע את השיחה. רועי פנה בסיבוב חד אל המקרר. "אלול, מה אתה עושה?!"

אלול הסתובב אליו כסוב סוס אציל אל זבוב מטריד במיוחד, וענה בטון השמור לשאלות בקטגוריית 'מובן מאליו' מבחינת הנשאל: "מדביק מגנטים על המקרר.” הוא זז הצידה וחשף את חזית המקרר וצידו השמאלי, מכוסים מגנטים המקושרים זה לזה בקווי טוש עבים – תוך שהם מתלכדים לתרשים זרימה מורכב במיוחד. פה ושם, הופיעו לאורך הקווים האלה הערות בטוש.

"אני אפילו לא מתכוונת לשאול למה,” הפטירה דנה, מעוררת תגובה סוערת מכיוונו של אלול.

"ברור שאת לא תשאלי למה, אף אחד היום כבר לא שואל למה. זה פילוסופי מדי, אישי מדי בשביל העולם המנוכר הזה, עולם שבו משאירים מקררים עירומים במטבחים.” הפאתוס בקולו גבר, משתלב בסערת האפסיונטה, שהמשיכה להתנגן במוחו. "אבל יש אנשים שכן שואלים למה. ויש אנשים שעושים משהו עם הלמה הזה.” הוא פנה אל המקרר, מתרשם ממעשה ידיו ומתרכך. "עכשיו קצת פחות מנוכר, קצת יותר כמו בבית. חמים. חוצמזה שעוד מעט אני משלים את אלגוריתם הדחיסה.”

דנה שבה והתמקדה ברועי, כאילו לא הייתה כל הפרעה לשיחה: "אני משערת שאתה צודק. אבל הקטע הזה לא יכול להמשיך. אני שוקלת לנסות לסדר לה עבודה במזנון.”

"דנה, אין שום סיכוי שהיא תסכים. את חייבת להבין שכל העניין של עבודה זה לא כמו כשאת היית ילדה, זה היה עולם אחר עם ערכים אחרים.” חוסר הנוחות של דנה לנוכח הרמז לגילה היה ניכר – ורועי החליט בכל זאת להמשיך ולעקוץ. "לא שזה רע, פשוט האילוצים של תקופת הצנע יצרו נורמות שונות מהיום. אני מרגיש שאני מתחיל להסתבך אבל אין סיבה, כי אני באמת חושב שיחסית לגילך את ממש משומרת טוב ומבחינת הקמטים באמת שכמעט שלא שמים לב.” הוא החל להאט, מבין שהסתבך. "ויש לך כוס קפה ממש רותח ביד ואני חושב שכדאי שאני אלך עכשיו.”

"אני חושבת שכדאי. בעיקר לנוכח העובדה שהבטחתי לאמריקאים שאנחנו מסיימים השבוע את המפרט ויש לי הרגשה שאלול לא יהיה מוכן לעשות את העבודה שלך אחרי שיאשפזו אותך בגלל כוויות קפה. בעצם, זה לא שהוא לא מוכן. אני בספק אם הוא מסוגל. נגמרו לו הנמלים."