אשבל לא חשב שכך תסתיים הקריירה הנוכחית שלו. נשיאת האוניברסיטה ישבה מולו, מישירה מבט, מדברת בטון יבש שאותו אימצה עוד כרופאה צעירה כל אימת שהציגה מקרה של מטופל במצב סופני בישיבות הצוות של המחלקה הפנימית. "ברור לשנינו שאי אפשר להמשיך. ככל שתידבק לכיסא – הרי תופענה עוד תלונות. שנת הלימודים מתחילה בעוד שבועיים, ואתה לא רוצה להגיע לקמפוס ולעמוד כל יום מול הפגנות סטודנטים. אני, בתור נשיאה לא יכולה להרשות את זה לעצמנו. יש לנו תורמים – ובמיוחד תורמות – שמתחילים לשלוח הודעות עצבניות".

הוא הרהר עד כמה נכון להזכיר לה שהוא עצמו גייס כמה וכמה מהתורמים האלה. ההילה הבטחונית שאותה הביא סייעה לו בשיחות עם גברים שהעריכו את השגיו – ועם אלמנותיהם, שעה שביקשו להנציח את זכרם של הגברים האלה. משאבת התרומות האוניברסיטאית מעולם לא פימפמה טוב יותר מאז הצטרף למוסד הזה, על מנת להקים כאן את הקתדרה למחקרי ביטחון. תחת חסותו צמח התחום, והפך למכון ובו עשרות חוקרים ואנשי סגל. ה- INSS באוניברסיטת תל אביב והמרכז הבינתחומי בהרצליה מצאו עצמם שוב ושוב מפסידים בקרב על שמות יוקרתיים שאותם בחר לגייס. הכנס השנתי שאותו יזם אירח דרך קבע את ראש הממשלה, הרמטכ"ל, שר הביטחון ומפקד חיל האוויר. השיא אמור היה להתרחש בעוד שבועיים, עם השקת השנה הראשונה של מסלול לימודים בתחום הביטחון הלאומי והאסטרטגיה. הוא חתום על תוכנית הלימודים. הוא הוביל את תהליך האישור במל"ג, יודע אל מי לפנות ואיך לשכנע.

ולחשוב שרק לפני פחות משנה ביקשה ממנו הנשיאה לארח את האוליגרך הרוסי הזה, ויטאלי סומקין. "אתה האיש הכי מתאים לזה", החמיאה לו. ולא שהפגישה הזאת נועדה לצורך ענייני המכון. אפשר היה להבין את הפניה של הנשיאה אליו אילו לפחות היתה התרומה המיועדת של סומקין מופנית למכון שלו. אבל מה שעניין אותה, היה מימון לטובת בניין חדש, אשר בין קירותיו קיוותה לרכז את לימודי איכות הסביבה הפזורים כיום בין חוגים ובניינים שונים. "עלינו להביא שינוי רדיקלי בטכנולוגיות ובחקיקה, ביחס שלנו לסביבה ולטבע. אנו נושאים באחריות לשנות את היחסים האלה לטובת הדורות הבאים: שינוי היחס לסביבה הוא התקווה למין האנושי", כתבה הנשיאה לסומקין. אלא שכאשר פנתה אחראית גיוס התורמים של האוניברסיטה אל משרדו של סומקין, הסבירה לה העוזרת האישית של האוליגרך כי המעסיק שלה אמנם אינו בקיא במיוחד בענייני הסביבה – אולם הוא שמע הרבה אודות אשבל, וישמח לפגוש גם אותו, כחלק מהביקור במוסד – או בעצם כתנאי לביקור הזה. הפגישה ביניהם הייתה לבבית: סומקין העריך גיבורי מלחמה – ואשבל העריך את מי שמסוגל לכופף את הנשיאה, ולקבוע לעצמו סדר יום במסגרת האוניברסיטה. בסופו של דבר, הודיע סומקין כי הוא מוכן לתרום סכום נכבד להקמת הבניין – בשלושה תנאים: האחד – קריאתו על שמו. השני – מסירת התכנון לידי אחיה של בת זוגו הישראלית. והשלישי – העברת המכון של אשבל לאגף מיוחד שיוקצה לו במסגרת הבניין על שם סומקין. והנשיאה נאלצה לבלוע את כבודה, ולהסכים לדעתו של בעל המאה.

ועכשיו, היא אומרת לו שהוא לא יכול להמשיך. איפה היא הייתה כשהוא הטיס את הפנטום שלו, כמעט נושק למי האגם המר, על מנת לתקוף את סוללות ה- SA6 המצריות, יודע שכמה שעות קודם לכן הופלו לא פחות משישה פנטומים אחרים בניסיון זהה. "אצבעות המוות", כינו את הטילים האלה החל מאותו יום בטייסת. איפה היא הייתה פחות מעשר שנים אחר כך, כשהיה ממובילי מבצע ערצב 19 שחיסל סופית את איום הטילים הסורים בלבנון, במהלך מבצע שלום הגליל.

"כשכדור שלג מתחיל להתגלגל – אין ברירה, צריך לזוז הצידה", השלימה נשיאת האוניברסיטה את דבריה, אל מול פניו החתומים בעקשות.

כדור השלג החל להתגלגל בראשית חופשת הקיץ. אחת מעמיתות המחקר של המכון ללימודים אסטרטגיים, שהמלגה שלה לא הוארכה, פנתה בתלונה אל הנציבה למניעת הטרדות מיניות, הפועלת באוניברסיטה. לטענתה, העדיף ראש המכון על פניה עמיתת מחקר אחרת – רק משום שקיימה עימו קשרים אינטימיים. החוקרת שזכתה במלגה מעולם לא טענה כי הייתה קרבן לניצול מיני, ובהמשך אפילו פרסמה בידיעות אחרונות מאמר תחת הכותרת "מות הרומנטיקה", שבו מחתה על זכותו של מישהו לשלול ממנה, כאישה, את הזכות לבחור לעצמה שותפים – אפילו הם מרצים שלה. אלא שדי היה בהודאה של שניהם לגבי עצם קיום הקשר, על מנת להפוך אותו – בעיני החוק ובעיני רוב הנשים ומיעוט הגברים – לעבריין. לנוכח נסיבות המקרה, המליצה הממונה על הטרדה מינית לנזוף בו נזיפה חמורה.

אילו הסתיימה הפרשה בנקודה הזאת, אולי הייתה הסערה שוככת. אלא שכאשר התברר למתלוננת כי הוא עתיד להמשיך בתפקידו, פנתה המתלוננת לאתר אינטרנט פופולארי, מגוללת את טענותיה. ולפתע החלו לצוץ סיפוריהן של נשים ששרתו תחתיו לאורך שנותיו בחיל האוויר. "נכון שהוא לא רדף אחרי אף אחת עם הזין בחוץ, אבל הדבר הראשון שפקידות לשכה ותיקות הסבירו לכל פקידה חדשה הוא שצריך לשמור מרחק ממנו, ולסרב להצעות אדיבות שלו להסעה הביתה", סיפרה אחת מהן. וכתבת לשעבר בביטאון חיל האוויר, הכותבת עכשיו בעתון הנפוץ במדינה, שיחזרה בטור אישי איך לתדהמתה ניסה לשלוח אליה ידיים לאחר שהציע להחזיר אותה במכוניתו לביתה, בתום ראיון במטה החייל בקריה בתל אביב.