בפעם השניה בחייו, ניצב האלוף במילואים ד"ר חנן אשבל בצומת שאין לו שליטה ברמזורים המווסתים את התנועה בו. ומה שחמור יותר – אין לו שמץ של ידיעה לגבי כיווני הדרכים המובילות מכאן והלאה. בפעם הקודמת הרגיש כך כאשר פשט את מדיו. 35 שנות שירות כטייס, אלוף ההפלות של חיל האוויר, מפקד בסיסים, ראש להק אוויר, ראש מטה חיל האוויר, תפקיד ראשון כאלוף מחוץ לחיל האוויר, וגולת הכותרת – מפקד החייל. וגם אם היו מי שמנו אותו ברשימת המועמדים לרמטכ"לות, היה ברור לו כי הניסיון ההיסטורי יימנע מלובש מדים כחולים להתיישב בכסא הרמטכ"ל עוד כמה וכמה שנים. וחוץ מזה, הכיר בכך שעמדותיו המדיניות – עמוק במשכנות השמאל הנאור – אינן הולמות את אלה של הממשלה המכהנת. איש לא ידע אודות העמדות האלה, אותן הקפיד לשמור בסוד אפילו מידידיו הקרובים ביותר. כיוון שכך, מצא עצמו מחוזר החל מרגע פרישתו על ידי כל מפלגה אפשרית – מהעבודה, אל הליכוד, ועד לגופי ימין קיצוני עוד יותר. אלא שאחרי שעמדת בראש מערכי ענק ומערכות היסטוריות, דוגמת אלה שבהן התנסה בחיל האוויר – אינך עובר בקלות לכסאות האחוריים של הכנסת, ואינך מתחכך בצעירים שנבחרו לראשות תא הסטודנטים באוניברסיטה ומאז הם מתגלגלים במעלה הבירוקרטיה אל צמרת המנגנון המפלגתי. דווקא מתוך ניסיונו הצבאי, היה אשבל מודע למגבלות הכוח. למעט, כמובן, כוחו כגבר.

חנן שיבלונסקי היה גבר שבגברים כבר בתיכון, כאשר הוביל את נבחרות הכדוריד והכדורסל של בית הספר לאליפויות. הוא העדיף כדוריד – בשל העוצמה הגבוהה יותר של העימות הפיזי המותרת במסגרת חוקי המשחק. "כדוריד הוא משחק של גברים. ואם אתם גברים – תצאו ותנצחו", אמר להם המאמן רגע לפני שריקת הפתיחה של משחק האליפות. הוא התבגר בתל אביב בשנים שאחרי הגלולה ולפני האיידס – והיה אחד הראשונים או אולי הראשון בבני המחזור שלו שאיבד את בתוליו, באדיבותה של תיירת מבוגרת ממנו, אותה פגש בדיסקוטק שמתחת למלון דן, משקר לה לגבי גילו ומספר שהוא חייל בחופשה. ואחריה – היו עוד כמה וכמה. כשהגיע לקורס טייס, ובעיקר שנתיים לאחר מכן, כשענד את כנפי הטייס נפרצו הסכרים. כיוון ששיבלונסקי הוא לא שם של גברים – עיברת חנן את שמו לאשבל. יותר מפעם אחת, אמרו מאחורי גבו שלולא האיסור על צילום טייסים בפנים גלויות, הוא ראוי לככב בכרזת גיוס של חיל האוויר. עיני התכלת בהיר המעורב באפור פלדה שלו הפשיטו נשים – עוד לפני שעשתה זאת רהיטות דיבורו. ובעיניו שלו, מבחינתו – אין אישה שלא רוצה אותו. יש רק אישה שעוד לא יודעת שהיא רוצה. וכולם הרי ידעו שהטובים לטייס – והטובות לטייסים.

מתוך הטובות האלה, בחר בסיגל: קצינה ששרתה בלשכת מפקד החייל. הוא היה רב סרן שהגיע לראיון לקראת קידום, היא הייתה סג"מית שזה עתה נחתה בלשכה, ושנתיים אחר כך עברו לגור במגורי הטייסים שבבסיס, מגדלים בן ובת, ונודדים לעוד שני בסיסים לפני שהתיישבו סופית בשכונת וילות שנבנתה לטובת אנשי קבע של חיל האוויר, במרכז הארץ.

אחרי שהעיסוק בפוליטיקה ירד מסדר היום, היו האפשרויות אותן הציע עולם העסקים. יצרנית אמריקאית גיששה האם יהיה מעוניין להצטרף בתפקיד בכיר לנציגות אותה היא מפעילה בארץ. אלא שהוא החליט שלא לעשות כמעשה עמיתיו לשעבר שבחרו לנצל את קשריהם במסדרונות הצבא לטובת רווח גבוה. "עניין של יושרה", הסביר למכר ותיק שתהה לפשר הסירוב הנחרץ שלו, שעה שנפגשו במקרה בכניסה לאולם הבימה, שם הועלה "כולם היו בני". הוא גם לא ראה עצמו כמנהל בעולם העסקי, מודע היטב להבדל בין שרשרת פיקוד והירארכיה קשוחה, שבמסגרתה היטיב להתנהל בצבא – ובין העולם הסבוך של בעלי מניות, בעלי אינטרסים, ספקים ולקוחות שלעולם אינם מרוצים, ותמיד יש להם חלופה שאפשר לפנות אליה.

וכך, נותרה האקדמיה. את שנת הלימודים אליה יצא במימון הצבא, כאקט אחרון לפני שיפשוט מדים סופית, ניצל על מנת לכתוב דוקטורט באוניברסיטת הארוורד, במסגרתו בחן את ההשקעה בחילות אוויר ממלחמת העולם השניה ועד היום, כפונקציה של תקציבי מדינה ותקציבי ביטחון בכלל. למעשה, הייתה העבודה הזאת בגדר הרחבה ועדכון של עבודת הגמר אותה הגיש בסיום לימודיו בפו"ם. את עבודת התחקיר והנוסחאות הכמותיות החדשניות אותן הציג כבר בסיבוב הראשון, עשו שני קצינים עתודאים ששירתו תחת פיקודו, מקבלים ממפקדם הנוכחי, שעל קידומו המליץ בחום, הסכמה שבשתיקה ושעות חופשיות ממשימות, הכל על מנת לסייע לאשבל.

ואחרי שהשלים את הדוקטורט, בא המשא והמתן עם האוניברסיטה. והוא הביא את התורמים, שאותם הכיר כאשר הקימו חדרי מנוחה ומתקני ספורט בבסיסי חיל האוויר. נוהג ברכבו הביתה, הוא משחזר את שיחת הפיטורין עם נשיאת האוניברסיטה. "אנחנו צריכים להיפרד", אמרה לו, כמו שאמרה סיגל, מעט לפני שאמורים היו לחזור לארץ, לאחר השנה בהארוורד. והיא נשארה שם, בבוסטון.