א.

בהפסקת הצהרים שלה, ישבה מיכל על ספסל בפינה מוצלת, מתחת לעצי האקליפטוס. שלא כמו הטמפרטורה הממוזגת והקבועה באיזור המחשבים, היה האוויר בחוץ חם ולח, ובכל זאת העדיפו היא ורועי לצאת לכאן לרגע של פרטיות. הוא יצא לקיוסק הסמוך לשער הבסיס, וחזר כששקיות בשתי ידיו.

"מה הבאת?,” שאלה מיכל.

"הג'אנק הרגיל. שום דבר שהורייך יגישו בקבלת פנים הבאה סביב הבריכה."

"תשמע טוב,” אמרה, פותחת את השקית, מוציאה כריך ושולפת אותו מעטיפת הניילון.

"כולי אוזן. שאשים גם מלפפון חמוץ על הראש בתור אנטנה?" הוא נטל מלפפון מהשקית, והתבונן בו בעיון.

"ותפסיק פעם אחת עם החוכמות."

"אם אני מפסיק עם החוכמות ונשאר איתך, מה זה אומר לגבייך? שאת לא חוכמה?"

מיכל נטלה מידיו את המלפפון, מוצצת אותו בשלמותו בפיה כמהרהרת, עוברת ומבצעת במלפפון חיקוי של מין אוראלי – ואז מושיטה אותו אל פיו שלו. "אתה בלתי אפשרי. תאכל משהו ותשתוק בהזדמנות הזאת.”

"תראו מי שמדברת."

"איפה מדברת? במנזר השתקנים בלטרון מדברים יותר ממני. אתה מפסיק אותי כל הזמן."

"טוב. אם את רצינית – שתקתי.” הוא זקף גו, מחווה תנועת רוכסן לרוחב שפתיו, משלב ידיים ונועץ בה מבט.

"אני לא מתכוונת להגיב לכל שטות שלך. לא התכוונתי להתחיל בזה, אבל קודם כל – משהו על הצורך שלך להתייחס כל פעם לכסף של הורי. בעצם זה הנושא. הורי. ומותר לך לצאת מתנוחת המומיה שלך."

רועי התרווח באופן מופגן, ולגם מפחית המשקה שלו. "אז מה בעצם עם הורייך?"

"אני חושבת שאחרי שאנחנו יחד יותר משישה חודשים…"

"כשאני חומק כל לילה, מהכניסה הנפרדת לאגף שלך בבית, לפני שהם מתעוררים, כמובן."

"שתוק כבר. אחרת עוד מעט אני מחזירה אותך למצב של מומיה. אז כמו שאמרתי, אחרי יותר מחצי שנה, מה דעתך שנעמיד אותם בפני עובדה, ונעבור לגור יחד?"

הוא החל מבצע הצגה אילמת של מישהו שהאוכל נתקע בגרונו, משתעל וחובט על חזהו. מיכל הצטרפה, צוחקת, טופחת על כתפו, "אפשר לחשוב… מה כבר אמרתי?"

"את מתכוונת דירה שכורה עם בעל בית קמצן, צנרת מתפוצצת, חדר מדרגות עם ריח של עובש, מקרר יד שניה שלא ממש מקרר, יוגורט שתאריך התפוגה שלו עבר לפני שבועיים ומזרון ישן ומסריח על הרצפה?"

"אני מתכוונת דירה שההורים שלי משכירים במילא, ברמת אביב, שמתפנה בחודש הבא. בעצם, לא בדיוק דירה. פנטהאוז. והוא מרוהט, אם כי מתאים לך להתעקש להוריד את המזרון מהמיטה לרצפה. אתה הרי אוהב לסבול."

"עובדה שאני איתך."

"תהיה פעם מקורי. אולי תוציא גרסה חדשה להומור הצולע הזה?"

"ולבלות את כל החיים בתיקוני באגים לגרסה החדשה, דווקא בזמן שהגרסה הקיימת של ההומור שלי עובדת סוף סוף מצויין? רעיון טוב. חברות מחשבים עושות מזה מיליארדים. מה יהיה הפרס שלי על מקוריות?"

"הכל אצלך עניין של פרסים ותשלום?"

"טוב. אז שוב, זה מחזיר אותנו להורייך. גם יפסידו הכנסה משכירות – וגם מאבדים את הבת שלהם לטובת עב"ם, שנעלם כל בוקר כמו שסינדרלה נעלמת בחצות. מזל שלא השארתי נעל צבאית. אבא שלך היה בא לחפש אותי."

"תראה, ההורים שלי לא ממש אידיוטים. הם יודעים שמשהו מתבשל בחלק שלי של הבית, וברור לי שהם גם ראו אותך."

"אז מתברר שיש בכל זאת מצלמה מוחבאת מאחורי המראה שמול המיטה שלך. אמא'לה. מה הם אמרו? אהבו את הביצועים?"

"תשמע, אני לא בטוחה שאתה מבין מה אני אומרת כאן. בזה הרגע לקחתי על עצמי את תפקיד הגבר היוזם, והצעתי לך לגור איתי. תהיה רגע רציני."

"בסדר. את יודעת שאין לי בעיה כשאת יוזמת. להפך. שמעתי כבר על שחרור האישה. אם את מתעקשת בואי נהיה רציניים. מוכנה לצאת איתי לסיבוב ברכב?"

היא הופתעה לנוכח ההצעה, נענית לה לאחר רגע. הוא סירב לספר מה מגמת פניהם ועמד על כך שייסעו ברכבו שלו. "זה לא מקום לרכב הצפונבוני שלך,” אמר לה. עשרים דקות אחר כך, נסעו ברחובותיה של שכונת הפרוור הדרומי, כשהוא מצביע על בית הספר היסודי שלו, ועוצר לקנות חצי מנת פלאפל בקיוסק, פונה אל המוכר בשמו הפרטי ומתעניין בשלום בנו של בעל הבית, שלמד איתו.

"את מבינה" אמר, מוסיף טחינה דלילה לפיתה שלה, "לי אין בעיה עם המקום הזה. נולדתי כאן, וכמה מהאנשים הכי קרובים לי חיים כאן.”

"אולי תצא כבר מהקטע של מארק טוויין? וכן, אם לקחת לעצמך עמבה אתה יכול להוסיף גם לי. שלשנינו יהיה אותו ריח."

"אני תום סוייר ואת בקי?" הוא הצביע על גדר בלוקים מתפוררת, מולם, והמשיך "זאת לא ממש הגדר הנכונה. הגדר שלהם אמורה להיות מעץ. לבן.”

"לא תום סוייר ובקי, מטומטם. תצא כבר מהקטע של מארק טווין שנוגע לבת המלך והעני. ותבין שזה ממש לא עושה עלי רושם, וממש לא משנה לי."

"אבל, אם אני מבין אותך נכון, זה משנה לכמה אנשים במשפחה שלך. ולכן לא הצגת אותי בפניהם עד היום."

"אני רק מחכה להזדמנות הנכונה, ולאווירה הנכונה."

"סביב השולחן על המרפסת בפנטהאוז שלך ברמת אביב, למשל. עם ריח הבשר על המנגל בשבת בצהרים. סליחה. בדרום העיר קוראים לזה מנגל. ברמת אביב ובצהלה קוראים לזה בר-ב-קיו, כמובן. ונא לא לשכוח את הרוזמרין לקישוט."

"גם זו אפשרות. למה לא?"

מהלכים תוך כדי השיחה, הגיעו למכוניתו והפליגו הלאה, חוזרים לכיוון הבסיס. הרמזור התחלף לאדום, והוא פנה אליה לוכד בעיניו את מבטה.

"ואז יבואו השאלות הבלתי נמנעות של ההורים שלך: מאיפה אתה? מה עושה אבא שלך? איפה אתם עושים סקי בחורף? איפה הייתם בקיץ?"

"אפשר להכין תשובות. הם לא חייבים לדעת את כל האמת."

"אבל אי-אפשר לשנות את האמת. והאמת תהיה שאני אחיה בפנטהאוז של אבא שלך, ונעשה קניות בכרטיס האשראי מהחשבון של אימא שלך, ויום אחד – במוקדם או במאוחר – זה יעלה על פני השטח. במקרה הטוב זה יגיע מהם, ובמקרה הפחות טוב זה יגיע ממך, אחרי שתכעסי עלי בגלל משהו."

הרמזור התחלף, הוא שילב הילוך, והמכונית השמיעה את חריקת המחאה המתכתית שלה לפני שנעה שוב.

"אבל אתה הרי נכנסת כבר לקבע. יש לך משכורת לא רעה."

"וחובות מכאן ועד להודעה חדשה. את יודעת שדילגתי על חלק מהתיכון והלכתי ללמוד באוניברסיטה בגיל 16. מה שאת לא יודעת, זה שההורים שלי לא ממש התלהבו ולא ממש עזרו. לא שהם היו מסוגלים לעזור, גם אילו רצו. אז מימנתי את עצמי מעבודות תכנות, ואחר כך מישהו לקח אותי בתור פורץ מחשבים: הייתה לו חברה שהתמחתה בבדיקות אבטחה, שבהן האנשים שלו בדקו אם מערכות מסוגלות לעמוד בפני פריצה בעזרת כל הכלים שיש ברשת האפלה. משם המומחיות שלי בעניינים האלה, של אבטחה. עשיתי כסף לא רע בשביל נער, אבל עדיין זה רחוק מלהספיק. ואז כמעט שלוש שנים של הצבא, במשכורת של חייל סדיר. ובאמת שאת לא רוצה לפגוש כמה מהאנשים שאני חייב להם כספים. מזל שאלה חברים שלוקחים ממני ריבית בנקאית פחות או יותר, ולא את הריבית השחורה הרגילה שלהם. והתקווה היחידה שלי היא שהמיזם של גולן ואלול ימריא. יש לי כמה וכמה אחוזים – אבל כרגע אלה אחוזים מכלום. וגם אם אפשר להתווכח על הדיוק המתמטי, את הרי יודעת שבעולם האמיתי חלק מאפס הוא עדיין אפס."

"תגיד, אתה בטוח שאתה לא מנסה פשוט להתחמק ממני? שכל הסיפור הוא לא ניסיון להתחמק באופן אלגנטי מההצעה שלי לגור יחד? רוצה להמשיך להיות פרפר חופשי?"

הרמזור האדים, התנועה נעצרה שוב, והוא עזב את ההגה ונטל בידיו את שתי ידיה. "תקשיבי טוב. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לגור אתך. אבל, אני לא מוכן שמישהו יגיד אי-פעם שאני חי על חשבונך. תני לי לעשות את הדברים בקצב שלי. לפי העקרונות שלי.”

"איש עקרונות אמיתי. לא מתכופף."

"תלוי. יש מקומות שבהם אני מתכופף בכיף.” הוא הרכין ראשו אל בין רגליה, והיא הרימה אותו מושכת את שערו, מצביעה על הרמזור. "ירוק. צריך לחזור,” אמרה בצחוק מתגלגל.

"בפעם היחידה בחיים כשאני מתפלל לפקק – הכביש פתוח,” ענה לה, בוחש בידית ההילוכים עד לאותה חריקה מתכתית שאותה כבר למדה להכיר.