הם חנו סמוך למסגד סידני עלי, חולפים בדרך על פני צלליתו השחורה של חוזה המדינה המתנשאת מעל בריכת המים של העיר הנושאת את שמו, מביטה בכביש החוף השוקק. אחר כך, צלחו את השילוב הבלתי אפשרי בין הווילות של נוף ים ושרידי המעברה והשיכונים שנותרו שם. בשיפולי מצוק הכורכר, התכנסה קבוצה של עובדים זרים פיליפינים חוגגים את שעות השקיעה של יום ראשון סביב מנגל המדיף ריח ישראלי בתכלית של בשר חרוך, ילדיהם מתרוצצים על החוף ומשחקים באותו משחק תופסת עם הגלים שבו משחקים ילדים מכל מוצא, בכל חוף בעולם.

צפונה משם עברו בין חורבות חומותיה של העיר אפולוניה, אשר קרסו עם השנים ממעלה המצוק בגושי ענק שלמים. או אז הגיעו אל סדרת מפרצונים, שהם גן העדן של המתרחצים בעירום – בתנאי שהמתרחצים האלה יודעים להתעלם מכמויות האשפה הפלסטית המנמרות את החוף פה ושם.

השמש שקעה זה מכבר, והם היו אחרי השחיה, ואחרי ההתעלסות, שוכבים עירומים על בטנם, סופגים את חום החול. הירח היה מלא, קרוב להפליא, ענק וזוהר באור כסוף שבו אפשר כמעט לקרוא. בשלב מסוים של השיחה, עברו לישיבה. רועי החליק את פני החול מולו, משתמש בו כבלוח כתיבה ומשרטט עליו באצבע תרשים זרימה מפורט. היא בחנה לסירוגין את התרשים ואת פניו, ובהחלטיות משועשעת, מנידה את ראשה פסקה "אתה לא רציני.”

"אני רציני להחריד. מעולם לא הייתי רציני יותר."

"ואתה רוצה לומר לי שזה יעבוד?"

"תראי. יש בצבא ששת אלפים שבע מאות ארבעים ושלושה גופים שונים, שמוגדרים כ'יחידה' במערכת הניהול. לכל אחת יש רשימות כוח אדם חוגרים, כוח אדם קבע, ציוד לחימה, ציוד מנהלתי, תקציבי בינוי, קופה קטנה ומי יודע מה עוד. את הרי מכירה את המערכת. את רוצה לומר לי שמישהו ישים לב ליחידה ששת אלפים שבע מאות ארבעים וארבעה?"

"ואתה מסוגל לעשות הכל בעצמך?"

"חשבתי על זה. אני מנצל פרצות יום אפס: בעיות אבטחה שיש כבר כשמפעילים את המחשב או מערכת הפעלה או תוכנה בפעם הראשונה. גם אחרי שמגלים את הבעיות האלה לא תמיד מסוגלים לפתור אותן. וגם כשיש פתרון לא כולם מתיקנים אותו. אני נכנס בתור משתמש-על, ומגדיר שלושה משתמשים. כל משתמש כזה מגדיר שלושה משתמשים אחרים, וכן הלאה – ונותן להם הרשאות כאלה ואחרות. אני מוסיף את הדור החמישי או השישי של המשתמשים האלה לרשימות תפוצה של כמה תכתובות. שנינו יודעים שמי שעונים לתכתובות משתמשים ב- Reply to all, ולא ממש בודקים למי נשלחים ההעתקים. מה שאומר שאחרי לא הרבה זמן יש כבר תיעוד מפורט של חילופי דואר שהחבר'ה הפיקטיביים שלנו שותפים להם."

"לעת עתה – לא עשית כלום."

"רגע. עכשיו אנחנו מגיעים. אחד המשתמשים שיצרנו מוציא מזכר דואר אלקטרוני של 'בהמשך לדיון בשבוע שעבר להלן הדרישות להקמת היחידה'. הוא לא מפרט איזה דיון – כך שכולם בטוחים שזו איזושהי ישיבה שהם פיספסו. ומה שהכי חשוב – המכותב הפיקטיבי השני או השלישי בשרשרת מעביר את הטיפול למישהו אמיתי להחריד, שרגיל לקבל הוראות שיורדות אליו מאותה כתובת או מכתובת אחרת. והמישהו האמיתי הזה מורה ליחידת המחשב להקים ישות חדשה. ותאמרי יפה ברוך הבא לששת אלפים שבע מאות ארבעים וארבע."

"אני לא אומרת כלום."

"בטח שאת אומרת. את מקימה אותה."

"מה פתאום אני? למה לא אתה?"

"כי אני הסמכות המאשרת במסגרת מערכת ניהול זרימת העבודה כמו שהיא מוגדרת אצלנו. את קיבלת הוראה להקים אותה בדואר אלקטרוני, בפורמט חוקי, ממשתמש חוקי – ולכן אף אחד לא יכול לבוא אלייך בטענות. אני מנחה אותך לבצע ואז מקבל את השינוי ממך, ולפי הנוהל בודק מול האסמכתא, שאם את זוכרת גם אותה בעצם אני כתבתי והיא עשתה סיבוב והגיעה בשמו של מישהו שלישי שאין לו בכלל מושג במה מדובר: כמו שלימדו אותו בצבא, הוא פשוט מאשר ומעביר הלאה. תחי הבירוקרטיה הצה"לית."

"אתה מטורף,” פסקה מיכל, מושיטה אצבע אל רקתה בתנועה סיבובית, ואז סונטת בה באפו.

"נכון. מטורף עלייך,” נטל רועי את ידה בידו, נוגס באצבעותיה. "אבל זה לא קשור. אולי בעצם כן.”

"אז תעצור לרגע את המוח הקרימינאלי שלך ובוא הנה,” חיבקה אותו, מרגישה בהתעוררותו המחודשת. הוא התרחק ממנה, מסיר בהפגנתיות את החול מאבריו "עוד פעם עם כל החול הזה? בלי המקלחת הצמודה לחדר שלך?"

"ואחר כך יש לך עוד חוצפה לומר שאני מפונקת,” אמרה, תוך שהיא קוברת את שפתיה בשפתיו. רגע אחר כך, התנתקה, אוחזת בשתי ידיו ומודיעה "אגב, אם אנחנו כבר הולכים לעניין הזה של בוני וקלייד – הגיע הזמן שתכיר את הורי. כדאי שהם ידעו בגלל מי אני יושבת בנווה תרצה. ארוחת ערב ביום שישי?"