לשכת המנכ"ל ספונת העץ סיפקה ניגוד מוחלט לעיירת הפיתוח שמעבר לקירות. שתי דלתות תאומות ניצבו מול שולחן מנהלים ומאחוריו חלון. בפינה, בלט גלובוס גדול שעיין בוחנת הייתה מגלה את תפקידו הכפול, כבר משקאות לטובת מי שבוחרים לשבת על אחת מספות העור. את הקיר קישטו צילומים ישנים של גברים בחליפות שנות השלושים והארבעים, ובינם בלט דיוקן מצוייר גדול של אישה תלוי על הקיר, מוקף בשלטי הוקרה. את הקיר הנגדי, מילא ארון תצוגה של מוצרי זכוכית. בפינה לידו, נחה מזוודת כינור שחורה. הזיגוג הכפול של החלונות עמעם כמעט לגמרי את קולות ההפגנה שבחוץ "לא ניתן לסגור את המפעל", "אין לנו עבודה אחרת", "הבנקים לוקחים לנו את החיים", "אין יותר מפעלים בעיר".

שי נכנס נסער אל החדר, מדליק אור. סדרת הפעולות שלו הייתה מהירה, חסרת סבלנות. מוריד את הז'קט מסדר אותו בקפידה על מתלה, ותולה אותו על עמוד תליה. משחרר את העניבה, ומתיישב מאחורי השולחן. פותח מגירה, מכניס יד לעומק המגירה, מהנהן – וסוגר את המגירה מבלי להוציא דבר. לוקח דף נייר, וכותב בכתב יד. מרים, מתבונן בטקסט – ומקמט את הנייר לכדור. משליך לפח. ניגש אל הפח, שולף את הנייר, מיישר אותו, קורא שוב – והפעם קורע אותו לקרעים קטנים. משליך לפח, לוקח נייר חדש ומניח לפניו. פותח שוב את המגירה, מכניס את היד, מוציא מתוכה אקדח וקופסת כדורים. טוען את האקדח, מסובב את התוף, מפנה את הקנה לשניה אל ראשו – ומניח על השולחן. מרים את העט, ומתחיל לכתוב. שפתיו נעות, כשהוא קורא בלחש את הטקסט תוך כדי כתיבה.

– "יש דברים שאפשר לעשות. / כן, אומרים שתמיד צריך לקוות. / אבל אז מגיעות השעות השחורות, הגרועות. // יש דברים שאפשר להציל / יש כיוון, ואולי יש גם שביל / וגם כשהחרב קרובה לצוואר / עוד קיימת תקווה שאפשר. //

קולות הפגנה עולים מבחוץ "לא ניתן לסגור את המפעל", "אין לנו עבודה אחרת", "הבנקים לוקחים לנו את החיים", "אין יותר מפעלים בעיר". וכדי להשתיק אותם – הוא עובר מקריאה בלחש, עם תנועות שפתיים בלבד, לקריאה ממש, וקולו ממלא את החדר.

– אבל יש גם הרגע הזה הארור / שאין בו תקווה, והכל בו ברור / זה גמור. / התהום ממתינה. הנפילה ודאית / והכל מתרסק. וצריך להחליט. //

לא מתאים. איזו פרוזה טפשית ורגשית. //

העיקר שהוא כאן, / האקדח, ידידי הקטן". //

ובעודו מושיט יד בוחנת אל תוך המגירה, עולה סירנה משטרתית מבחוץ. קולות של מהומה וכריזה משטרתית. "להתפזר מיד". קולות של ההפגנה. כשהסירנה נרגעת, הוא ממשיך לכתוב ולדבר את הכתוב.

– "איך תמיד האמנתי שאני מסוגל. / ועושה את כל מה שצריך (ונכון) ובכלל. / איזו שטות. / זו טעות. / מתברר שאני מקשקש. / אז אני מבקש…"

צליל מכה של פתיחת דלת שיגר אל תוך החדר גבר חובש קסדת אופנוענים במשקף מורד. הוא פרץ את הדלת בכתפו – ועכשיו הוא נכנס לחדר, מתיישר, וסוקר את הלשכה במבט אחד. מתברר שהוא מחזיק אקדח. והוא מפנה את האקדח אל הגבר שמאחורי השולחן.

– "אתה", הוא מצווה בקול.

– אני?

– כן, אתה. / כי מה חשבת? / יש מישהו אחר בחדר? מסתתר? / תקום תרים ידיים. זוז מהר.

אלא שלהפתעתו של הפורץ החמוש, האיש מאחורי השולחן נותר יושב במקומו, משלב ידיים.

– לא מבין עברית? / תרים ת'תחת מהכורסה והכרית. / תקום עם הידיים לתקרה. אל תחלום. / וזוז מהר: אין לנו כל היום. / לך לפינה הזאת. שמהרחוב מוצללת. / ותתרחק מהחלון. ואל תיגש לדלת. // אתה כמו המעיל על המתלה מאחוריך. מה אתה תקוע? / אולי אם נקמט אותו תהיה פחות רגוע. //

ובהיעדר תגובה גם עכשיו, הפורץ החמוש ניגש אל מתלה המעילים ומפיל אותו בידו החופשית. ה סוקר את הלשכה במבט אחד. מתברר שהוא מחזיק אקדח. מפנה את האקדח אל שי. הפעם – האיש מאחורי השולחן מאבד משלוותו, מנסה לדבר – מה שמרגיז עוד יותר את בעל האקדח.

– מה אתה? פסיכי מתוסבך? / לא זז מול האקדח / אבל כשמפילים / מתלה של מעילים / אתה קופץ כמו עדר איילים. // אולם בעצם זה אומר / שהארמאני כאן שווה לך יותר / מהחיים שלך? / וחוץ מזה, סליחה: / כדור הארץ מתחמם / בקצב מהמם. // אנחנו כאן בנגב, באמצע עיירה / אני נמס מחום. בחוץ חמסין מופרע. / אז למה חליפה כזאת תפורה? // זו ישראל המסריחה. / לא רומא או פריז / אז מה החליפה הזאת שלך? / אתה פשוט מפריז.

ארשת פניו הרגועה של האיש היושב התחלפה בחיוך דק. עכשיו, לראשונה, שומע האיש שפרץ למשרד את קולו של המאויים. ולהפתעתו – הקול הזה רגוע להפליא.

– אני צוחק. / זה לא שאתה לא צודק: / כדור הארץ מתחמם / בקצב מהמם / והאקדח שלך אולי מפחיד / אבל בעצם לא תמיד / כי אם תביט / אל תוך המגירה של השולחן, / תראה שגם אני מוכן.

– שלא תחשוב להיות גיבור. / אני יורה בך. עצור. / וגם אם יש לך שם אקדח טעון / מבחינתי זה לא סיכון / אין לך סיכוי לשלוף. או שאתה גמור. / תזוז עוד קצת – וסוף סיפור. / אתה יודע מה עושה כדור…

– אתה יכול להירגע. הכל ברור. / אבל נסה לחשוב: זה השולחן שלי, שולחן מנכ"ל / אז מה עושה עליו אקדח טעון בכלל?

– תשתוק. תפסיק עם השיחה לגלוש / אל תבלבל ת'ראש. / אין לי מושג מה עוד אתה מחזיק כאן בשולחן / לא מעניין אותי למה חיכית, או למה אתה מוכן. / בכל מקרה – תזוז אחורה. תתגלגל. / ותן לקחת ת'אקדח הזה, לעזעזל. //

המנכ"ל גלגל את כורסת המנהלים לאחור, באמצעות הרגליים. ידיו עדיין שלובות. השודד מתקרב אליו באקדח מופנה למקומו החדש. תוך כדי כך, הוא מעלה את המשקף של הקסדה, ואז הוא אוסף את האקדח מהשולחן, בוחן אותו בהערכה, ודוחף אותו לחגורת מכנסיו.

– 38 ספיישל. לא פשוט. / אקדח שלא רואים כל יום באזרחות. // אז יש לך קשרים – או רקע מסויים. / זה לא אקדח שמקבלים לו רישיון כך סתם. / פרוטקציה של מנהלים?

– פשוט היסטוריה בשירות. לפי כל הכללים. / וגם אתה מחזיק אקדח כמו מקצוענים: / עם ניסיון בהחזקת קנה לאנשים מול הפנים. / אז ביטחון? או איסטווד, והמון מערבונים?

– עזוב אותך סרטים. עזוב אותך קולנוע. / כשאני יורה – זה רק על מנת לפגוע. / המציאות שלי נולדה במסתערבים / הרבה יותר ממערבונים הכי טובים. / עשיתי שם הכל. עושים מה שצריך. / במסתערבים הייתי מלך. או לפחות נסיך.

הוא התרחק מעט משולחן הכתיבה, עומד במרכז החדר, מכניס במהירות את האקדח שלקח מבן הערובה שלו למסתור מתחת לחולצה – ושולף אותו שוב ושוב.

– אבל עכשיו באזרחות / אני סתם אפס. בלי מהות.

עכשיו, הוא מקיף את השולחן הגדול ניגש לכורסה של המנכ"ל, עומד לצידו ומכוון לראשו. אלא שהמנכ"ל נשאר יושב בשילוב ידיים מופגן.

– ותאמין לי, זה מרגיז כפליים / שגם אידיוט כמוך לא מרים ידיים.

– בוא רגע נרגע. תמתין. / בוא נעשה קצת סדר. תן לי להבין.

– אתה רוצה שיהיה פה סדר? שיהיה מובן? / כשמה שמסביבנו זה רק בלגן?

– חכה רק רגע. מה באת לשדוד מכאן?

– כאן במפעל? ממך? אין כסף. זה ברור. / אני שודד – אבל בכל זאת לא אידיוט גמור. / יש סניף של בנק ממש קרוב, בהמשך הרחוב / נכנסתי שם לשדוד. הכל הלך לי טוב. / ואז פתאום, הכל סירנות מבחוץ. / אז התחמקתי מאחור, והתחלתי לרוץ / עברתי ת'גדר – והנה אני כאן.

– ואני בן ערובה? זה מה שמובן?

– יש כאן ספק או שאלה? תהיה הגיוני / נראה לך שבן הערובה כאן הוא אני?

– שאלה מעניינת. אם כבר מדברים / אז תן לי להסביר לך כמה דברים. / שיהיה ברור כך:

– יותר ברור מלהיות בצד הלא נכון של אקדח? / ואתה בטוח שאתה מסוגל להסביר, / כשצד פתוח של אקדח פונה לראש שלך ישיר.

– בזמן האחרון / אני תמיד בצד הלא נכון. / אבל תחשוב שוב, אם אתה מוכן, / למה היה אקדח במגירה של השולחן.

– במקום שאתאמץ לחשוב – אתה מוזמן / לאמר כל מה שיש לך. תהיה קצר ותהיה מובן.

– אז האמת, אדוני השודד: / באתי לכאן הערב בשביל להתאבד.

– להתאבד? אתה צוחק? אתה מחוק.

– להתאבד. פשוט ובדיוק. / אז יש לך בן ערובה אמנם, / אבל מבחינתו לא משנה אם תסלק אותו מהעולם. / אולי אפילו תחסוך לי התלבטות / של דיוקי ניסוח במכתב ההתאבדות. // בכלל, המאמץ שאנו משקיעים במילים אחרונות – / למרות שהן כל כך לא משנות. / מה שהיה בחיים נגמר, ולתמיד. / ומילים אחרונות לא ישנו את העתיד.

– מופרע. חולני.

– מופרע – אבל הגיוני. / זה מה שיפה במדינה שלנו, שכבר לא צעירה. / אפילו ההיגיון – מופרע. // אז תחשוב על זה שניה, טוב טוב: / המשטרה מתרוצצת ברחוב / אתה כאן עם אקדח – אבל רק אני יודע. / אבל יריה אחת – וכל הרחוב שומע. / והשוטרים פורצים פנימה כך כולם, / ומתחילה מסיבה / אני על הרצפה, אתה עומד מולם / ואין בן ערובה. // תרשה לי להגיד לך, עדיין, / בשיא העדינות / בין אם תחזיק אקדח או זין – / זאת סתם אוננות. // אז אתה מוזמן להמשיך ולשבת מולי / לתת לי לסיים את המכתב שלי, / ולחשוב מה אתה רוצה לעשות, בכללי.

המנכ"ל קירב שוב את הכסא לשולחן, לוקח את העט, ומתכונן להמשך הכתיבה. עוד רגע, והוא כותב כמה מילים – מבלי לקרוא אותן בקול. מקיף את השולחן, ומתייצב מאחורי כתפו של המנכ"ל, על מנת לקרוא. הוא משתמש בקנה האקדח על מנת להרחיק את ידו של המנכ"ל מהדף, ומרים אותו. קורא בשקט את המשפטים הראשונים – וממשיך בקול, כקריין המדקלם טקסט פומפוזי במיוחד.

– "…אני מתנצל בפני בני משפחתי, היקרים / ובפני עובדי "זכוכית המדע", שהם גם חברים / ובעצם אני יכול להגיד בבטחה / שזכוכית המדע היא גם משפחה…

הוא עושה הפסקה קלה, ומוריד את הקסדה, מניח אותה על השולחן.

– שניה, מהשטויות שלך / נהיה לי חם עם הקסדה וכל המסיכה. / תגיד, אתה נורמאלי? מה נכנס בך? / עובדים זה עובדים, משפחה זה משפחה, / ובוס זה בוס. / מה יש לך להתנצל? מה יש לכעוס?

– אתה לא מבין. המצב. קשה להסביר.

– אני לא מטומטם. וצריך להזכיר / שעם כל החוכמה, וכל הבנת המצב / אתה כאן עם אקדח, מנסח מכתב.

– סליחה אם נפגעת. אתה בפירוש לא טיפש / אבל כדי להבין את מה שמייאש / צריך להכיר את מה שעברתי / את מה שאני, ועל מה שוויתרתי, ומה שבחרתי.

הסירנות המתגברות שוב, וטרטורי כריזה ברמקולים של ניידות שולחים עכשיו את השודד לבחון את המתרחש מעבר לחלון, ברחוב שמחוץ ללשכה.

– אל תהיה אידיוט אל תהיה לחוץ. / נפתח חלון. נראה מה יש בחוץ. / המשטרה עוד שם. כמו זבובים בחול. / הכל כחול אבל חבל שבלי הסרט הכחול. / ויש לנו עוד זמן להיות כאן. הלילה עוד ארוך. / אם בא לך לספר – אתה מוזמן לשפוך.

– אתה גם פסיכולוג – לא רק שודד? / שואל איך אני מרגיש, ואיך אני מתמודד? / תתעניין ביחסים שלי עם אמא. כמה מהמם. / ותעשה תנועות של הבנה בראש, ותהמהם. / ובטח יש לך פנקס חשבוניות בכיס, כמקובל. / ותחייב אותי לפי שעה, אולי בתעריף מוזל. / לטובתך – קח בחשבון בבקשה מראש / כשלקוח מתאבד – אין ממי לדרוש…

– אתה לקוח מנוסה של פסיכולוגים וטיפול…

– ודאי. אני בוגר טיפול כפול. // אכן, / עם שתי נשים ניסיתי לתקן / ולהבין מה לא עובד / ואיך אפשר להתמודד. / ומה אני חושב על איך היא מרגישה. / ומה ההבדלים ביננו, גבר ואישה. / ואחרי שמגיעים ומשלמים עשרות פגישות, / אותן המסקנות המתבקשות: / להתגרש לא להמשיך ולהקשות.

– אז מה שמשתמע, שאתה אומר / שמשתלם וזול הרבה יותר / את המחיר של הטיפול לחסוך ולהפנות / ישר לדמי המזונות.

– ואם כבר מדברים חובה לאמר: / זה לא רק זול יותר – זה גם יותר קצר.

– גרוש פעמיים. אושר כפול. וילדים גם יש לך?

– ודאי. כי ילדים זאת שמחה. / אבל, כמה חבל / שבת הטיפשעשרה מהסיבוב הראשון, הבכורה, / מחרימה אותי כי התחתנתי עם המזכירה. // המזכירה הזאת פינקה אותה כאן במפעל / והילדה בטוחה שהפינוק הזה הופך אותה בכלל / לאשמה. / ולא סולחת לעצמה – / ולא סולחת לי ולא סולחת לאמה. / ויש לי בן 10 מהסיבוב השני / שמחייך אלי כל שבוע ברגע שאני / מביא לו משחק מחשב משובח. / ודקה אחר כך נעלם וצולל למסך.

– כמו שהבן שלי עם grand theft. ממש כך. / משחק של גנבי רכב. כמה זה מופרך. / ואז אנחנו מתפלאים ששודדים גם במציאות. / (וכן, גם אבא שלו עשה בעצם שטות…)

– והבן שלי מוכיח את כל המחקרים / שילדים מאבדים כישורים אחרים. / אם לא הייתי אבא שלו, אוהב ומשוחד – / הייתי אומר שהוא סוציופט. / ומה איתך? / משפחה?

– פרוד, פעם אחת. / בהתחלה בן ובת. / שלישי עשינו בסוף הקבע במסתערבים / חשבנו שיציל אותנו ונהיה הורים טובים. / עכשיו ההוצאה לפועל אצלי על הוורידים, / הכל על מזונות שלא שילמתי לילדים. / ומצידה של הפרודה שלי – שאני אחזור למדים. / גם ביחידה היו מתים שאחזור. / זה לא שמשוחררים שלהם עומדים בתור. / אבל אחרי מה שראיתי שם – / אני מעדיף לישון בכלא. לא להמשיך איתם.

– אז במקום לעבוד – מנסה לשדוד? / לא שאתה מצליח גם בזה מאד.

– יש בכלל עבודה בעיר הזאת? / אתה יודע, ניסיתי להתקבל במפעל.

– ומה קרה? דווקא חבל…

– כן, כולם מדברים "עדיפות למשרתים" / אבל חודשיים מילואים? אתה לא מתאים.

– ברור לך שזאת לא ההנחיה שלי כמנכ"ל. / אני דווקא תורם לאגודה למען החייל. / תראה את כל הקיר עם תעודות ההוקרה. / אם ככה התייחסו – זה באמת נורא.

– בטוח שתורם. "בהוקרה מ- 669", ו"ברק", / בתור מנכ"ל קפטיליסט מובהק / אתה תולה תמונות של טנקים ונגמ"ש / אבל שואל על הכנסות ממש / ולא מודד מנהלים / לפי משרות לחיילים. / ומבחינת המנהל ברור שכל עובד / שעושה מילואים – זה בעצם הפסד. / מילוי מקום, או פחות תוצרת. / אז עד שלא תוציא הוראה אחרת…

– קצת מאוחר להוראות שלי, אתה יודע… המצב.

– וחוץ מזה אם תתאבד, גם המפעל ימות עכשיו.

בתוך השתיקה שמשתררת, השודד ממשיך לסקור את מגיני ההוקרה על הקיר. בדרך, הוא מרים פסל הוקרה מהמדף ומקפיץ אותו בידו. המנכ"ל חוזר למכתב שלו. השודד מתבונן שוב החוצה דרך החלון. חוזר לשבת מול המנכ"ל, ומנפנף יד על מנת ללכוד את מבטו.

– דווקא לשכה יפה. מפעל עובד. / אז למה בן אדם כמוך הולך להתאבד?

צלצול הטלפון שעל השולחן המשרדי הכבד קוטע את השיחה. השודד נדרך, ומרים את האקדח. חילופי מבטים בינו ובין המנכ"ל מתורגמים לשאלה של האחרון.

– לענות? מצלצלים.

– מי זה? רק תיזהר עם המילים.

המנכ"ל מהנהן, ומנהל שיחה בו-זמנית עם האיש שבחדר ועם הקול בטלפון.

– אח שלי מברלין. / כן, אני שומע חזרתי מהבנק. אווילים. / לא מוכנים לשמוע. אין קווי אשראי. / לא משתלם להם, ולא כדאי. / הם יממשו ערבות אישית שלי. על כל החוב. / עוד כמה חודשים. ואז זורקים אותי לרחוב. / כן, הסברתי שמחיר האנרגיה משפיע. / אבל לא מוכנים לחכות עד שהגז יגיע. / מה אני הולך לעשות? כן, אני שומע. / אני הולך להתאבד, מה אני יודע. / לא, לא ברצינות. לא ברצינות ודאי. / אבל באמת נשבר לי אולי. / מבטיחים סיוע. לא מגיע. זו עובדה. / מבטיחים גז. לא מגיע. צחוק מעבודה. / ורק הבנק מגיע. לגבות חובות. / כן. אני רגוע. ד"ש בבית. נשיקות ואהבות.

הוא פונה אל השודד, מסביר.

– אחי הגדול היה הכי חכם. / לקח את הכסף – נסע לברלין וצוחק על כולם. / גרמנית אנחנו יודעים מהבית, זה קל. / וכולם אומרים שאין כמו ברלין, ובכלל.