"רשת ב' של קול ישראל, השעה ארבע וארבעים, וזהו המדור לחיפוש קרובים. כמדי שבוע אנו מארחים כאן את רענן קפלן, מהיחידה לאיתור נעדרים".

"ערב טוב. הערב אנו מבקשים את עזרת הציבור באיתור מקום קברו של אהרון קופילביץ', שעלה לארץ ממחנות העקורים בקפריסין, ונהרג בקרב בלטרון. גם בשבוע שעבר עסקנו בנעדרים מן הקרב הזה, ומפאת קוצר הזמן לא נחזור על סיפורו המלא. אבל, שלא כמו הנעדרים בהם טיפלנו בשבוע שעבר – שלגביהם אנו משערים כי ערקו ואולי ירדו מן הארץ סמוך לאחר מכן, יש לנו עדויות ברורות כי אהרון קופילביץ' מצא את מותו בקרב. מצד שני, יש בידינו גם עדות כתובה של מי שהיה מפקדו, לפיה יצא באחד הלילות שלאחר הקרב כדי לנסות ולאתר את הגופה – אולם נכשל באיתורה. לא מן הנמנע, כי נזירי המנזר שבמקום קברו אחדים מן החללים – או שאולי, בכל זאת, אהרון קופילביץ' פונה מהשטח – מת או פצוע אנוש – ונקבר במקום אחר. אנחנו יודעים על ארבעה קברי חיילים בלתי מזוהים בבית הקברות של חולדה – שייתכן שאחד מהם הוא קברו של אהרון קופילביץ'. אמנם עברו חמישים ושניים שנים – אבל אנחנו מחפשים אנשים שהיו בקרב, או שהיו בשטח סמוך לקרב, אנשים שהכירו את אהרון קופילביץ', או כאלה שקברו חיילים בבית הקברות בחולדה, סמוך לקרב בלטרון".

"תודה לרענן קפלן, וגם בשבוע הבא אנחנו ניפגש שוב באותו יום, עם תיק מתיקי היחידה לאיתור נעדרים. המדור לחיפוש קרובים יחזור מחר, באותה שעה. ועכשיו – פרסומות וחדשות".

@

שמונה חודשים אחרי שהגיעה שושנה קופילביץ' למוסקבה, ילדה שם את בנה בכורה. את שמו, מנחם, נתנה לו על פי מה שהוסכם בינה לבין בעלה, שעה שהשתעשעו במחשבות על אודות ילדיהם לעתיד לבוא. מנחם יהיה הבן, נחמה – הבת. אלא שעתה, בעצם ימי המלחמה הגדולה, ספק אם תהיה עוד בת. את ימי ההריון ואחריהם את שאר ימי המלחמה, בילתה בדירת אחותה. בעלה של זו גוייס לצבא האדום, נשלח לחזית וחזר כעבור שלוש שנים, מספר אודות העיירה שנמחתה. אחרי המלחמה, הלכה שושנה קופילוביץ' אצל רב אחד, וזה הורה לה למצוא ולהביא עדים שראו את אהרון בדרכו למחנה, על מנת שאפשר יהיה לו להתירה מעגינותה. כייוון שלא היתה נכונה לשוב לעיירה ששוב אין לה בה איש, עדים לא נמצאו לה, וכך נישאה שנית, הפעם בטקס אזרחי, למכר ממכרי גיסה, מרצה לפיסיקה באוניברסיטה של לנינגראד, עימו חיה כבר ממילה עוד בימי המלחמה. זה, אימץ את מנחם וגידלו כבן, מבלי הגד לו דבר על נשואיה הראשונים של אימו או זהות אביו.

ב- 1967 היה מנחם כבן 27, פיסיקאי שהחל קונה לו שם בזכות עצמו. שושנה, אמו, שמיום בואה למוסקבה כמעט שלא ראתה פנימו של בית כנסת, נעשתה באחרית ימיה קפדנית בקלה כבחמורה. מנחם התייחס לכך תחילה כאל שגיונות זקנה, אלא שמתוך כיבוד אם עיין במקצת מן הספרים שמסרה לידיו. אט אט, מצא עצמו נסחף לקרוא עוד ועוד וסופו שלמד לצורך זה עברית. האזנתו הדרוכה לשידורי קול ציון לגולה בימי המלחמה, הביאה אותו להכריז על כוונתו לעלות לישראל. להפתעתו גילה, כי אביו מתייצב נגדו. אינך יכול לעזוב אותנו כאן, הטיח בו ערב אחד. אתה רוסי, ממש כמוני, ורוסיה לא תניח לך לעזבה. שושנה החרישה. משעמד מנחם על שלו, טיעוניו סדורים כביום בו הגן על תיזת הדוקטוראט שלו, התפרץ אביו כנגדה, מטיח בה דברים אודות בנה שאינו בנו, שבאה אליו עימו כילד, והוא גידלו כאילו היה יוצא חלציו ממש. הנה, אמר האב, עכשיו אני מאמין לידידי הגנטיקאים. בנך אינו בני שלי. מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. ולוואי, הוא מוסיף, ולא הייתי נכנע לך שעה שסירבת פעם אחר פעם להרות ילד משל שנינו.

כשהתאושש מנחם, החל מנסה להתחקות אחר מוצאו. תחילה, נסע אל העיירה אליה הפנתה אותו אמו. הוא התקשה לאתר את הרחובות אותם תיארה בפרוטרוט, אלא שבמקום אחד עצרו זקן ברחוב, קורא לו בשם אהרון. איני אהרון, ענה מנחם, והזקן חוזר ושואלו אם אינו אהרון קופילביץ', בעלה של שושנה בת הגביר של העיירה. דמיון רב אתה דומה לו, הוא אומר, ומנחם נמנע מלהסביר. בשובו ללנינגראד, מאמץ לו מנחם את שם נשואיה הראשונים של אמו, מקבל מידיה את טבעת אירוסיה הראשונים, זכר יחיד לאביו שלו. הצורף אליו הוא פונה בבקשה שירחיבה למידת אצבעו שלו אומר שפעם, לפני המלחמה, מכר טבעת דוגמת זו לבתו של עשיר אחד, שנשתכח ממנו שמה או שם נשואיה.

את בקשת העליה שלו דוחים השלטונות מחמת השכלתו המדעית וסודות המדינה הידועים לו כביכול. ב- 1971 מצרפים האחראים בישראל לטיפול בעניינם של יהודי ברית המועצות את שמו לרשימת מסורבי העליה, ומעתה הוא מאלה הנזכרים בכל הפגנה. דירתו הופכת מקום ועד ללומדי עברית ומסורבי עליה, ופעם אחת מגיע אליה פרופסור ישראלי, העושה בוועידה בין-לאומית בברית המועצות. זמן רב חקרו מנחם על אודות מקומות עליהם ידע מקריאה בלבד, מתאמץ ומבקש לראות את הארץ דרך העיניים שאך בשבוע שעבר שזפוה. בשעת לילה מאוחרת, בהחלטה של רגע, הסיר מנחם את טבעת אירוסי אמו מעל אצבעו, מסרה לידי האורח. אל הטבעת הזאת – אמר ולא פירש – הגעתי בגיל מאוחר. או אולי הגיעה היא אלי. ועכשיו אני מוסר אותה לך, מתוך אמונה שלמה שאגיע אליה שוב. שבמקום שבו תהיה הטבעת – אהיה בסופו של דבר גם אני.