הורי באו לבקר כאן אתמול, ואתה יודע זאת כבר בוודאי. קשה לי להניח שהם לא מיהרו לדווח ולעדכן אותך. בכלל, לא אתפלא אם מישהו מהשכנים שאותם אני רואה עוברים ברחוב, מטיילים עם כלב או עם עגלת תינוקות, אינו אלא מרגל שתול של העולם החיצוני. מן הסתם, קיבלת דיווח מאבי או מאימי על הביקור הזה, כך שעכשיו אני מתכוונת להשלים עבורך את הצד השני של השיחה. רשומון מן המוסד הסגור שאינו סגור אלא משום שהחלטתי להסתגר בו.

חשבת פעם לחקור את יחס בני המשפחה לתהליך דוגמת זה שעובר עלי? אחרי הכל, צריך להודות שאני לא לגמרי נורמאלית, ככל הנראה. לא מעט אנשים איבדו מקום עבודה בעקבות חילופי שלטון, ורובם אינם מסתגרים משך חודשים מול בלוקים על בלוקים של נייר בליכטנוורדה הולנד. ההסתגרות הזאת, הרחק מן ההמון הסואן, חמורה עוד יותר על רקע הניגוד מול מה שהייתי עד לא מזמן. אז איך בעצם מספרים לשכנים שהבת שלך פרשה ממירוץ הכלבים, מקרקס הפרעושים שאימנת אותה אליהם כל חייו, והיא עתה נתונה בתהליך שאין לו מועד סיום מוגדר, של התבוננות עצמית?

התפקידים, מסתבר, מתחלפים. אבא שלי, שתמיד היה היוזם, והדוחף והמטפל בעניינים הנוגעים לי, כמעט שאינו מדבר עימי. אמא שלי דווקא פתוחה יותר, מספרת על שיגרת יומה, על החיים בחוץ, שנמשכים, מסתבר, לא רע גם בלעדי. התהליך שעובר עלי בא להם בתקופה קשה. הורי מתקרבים לגיל הפנסיה. אמי זכאית לקצבת זקנה זה שנתיים ויותר. אבי ימשיך כמובן לעסוק בענייני זכוכית המדע שלו, כל עוד יעמדו לו רגליו לרוץ בין לקוח ללקוח. ובכל זאת דומני שהם על סף המעבר אל מה שמכונה הגיל השלישי. והוא הרי רצה שאכנס לעסק. ודווקא עכשיו, אני באה ומערערת את שלוות הנפש שלהם, מטילה ספק בביצועים שלהם כהורים ומחנכים. כאילו לא היו ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות אלא אשמתם בלבד. כאילו היה כל פתק לא נכון המוטל בקלפי סטירת לחי אישית לכל מה שהאמינו בו.

הם שואלים אותי מתי אני יוצאת מפה ומה אני מתכוונת לעשות אחר כך, ואני מוכנה כבר לדבר על השאלה הראשונה – אלא שאין עימי תשובות לשניה. תמיד אוכל, כמובן, להיכנס למפעל. אבל מבחינתי תהיה בכך הצהרה רשמית על כישלון במשימת ההתרחקות, שנטלתי על עצמי. שאלתי את אבי אם יש לו אולי המלצה על איזה חבר טוב, על מנת לסדר אותי במשרה טובה על ידו, והוא התפרץ כלפי, שואל אם אני עוד מאשימה אותו בכל מה שקרה. אמא שלי הרגיעה אותו, אמרה שבוודאי לא התכוונתי, ובצליל קולה יכולתי לשמוע כמעט את האזהרה אליו, שלא להסתכן ולפגוע בעצביי הרופפים. אני יכולה להרגיע אותך ואותם. איני בטוחה שעודם רופפים, לפחות לא יותר מעצביהם שלהם. אלא שלי יש הכוח להודות בחולשותי, ועם כל הצניעות, איני מכירה אנשים רבים כאלה, הנכונים להודאה כזאת.

מה שחשוב יותר מכל, אני מבינה שאתה מגיע. כן, אני מתכוונת לפגוש אותך. לא, איני יודעת עדיין בבירור מה הדברים שאומר לך. בכלל, הרי איני יודעת מה תאמר אתה. זכות הדיבור שמורה תחילה לך. אין זאת אומרת שההחלטה כולה שלך. אבל אם אינך רוצה בי – אין הרי טעם רב בבזבוז זמני במחשבה אודות רצונותי שלי. אני יודעת כי תבוא לכאן בדעה מגובשת, ואני יודע כי תהיה אשר תהיה – שינוי הדעה הזאת הוא עניין בלתי אפשרי. אל תשכח, הייתי נשואה לך, או שמא עלי לאמר – אני נשואה לך בזמן הווה.