עשיתי את זה. אני מסטולית. מרחפת. ארבע שנים בתיכון ושנתיים וחצי בצבא וכל השנים באוניברסיטה. אני לא יודעת כמה פעמים במסיבות עמדתי בפני הרגע הזה, בפני ההחלטה של לעשן או לא. והחלטתי שלא. והלילה עשיתי את זה. הכל התחיל מזה שהחלטתי לקפוץ לאמסטרדם, לראות שוב את מוזיאון ואן גוך. משוגעת אחת באה לבקר משוגע שני. אבל איזה שיגעון מדהים שהיה לו. היצירות שלי מצד שני לעולם לא ימלאו מוזיאון. אחרי שספגתי את כל כמויות הכתום והצהוב והירוק ומשיחות המכחול העזות שיכולתי לקלוט, יצאתי להסתובב בעיר, קודם לליידספליין ומשם לכיוון הדאם. ואז נכנסתי לקופי-שופ, שכמו שאתה בטח יודע המוצר העיקרי שמוכרים בו הוא גראס ולא שום קפה. והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה.

קשרתי שם שיחה עם חבורה של צעירים. היה מישהו מלונדון, ומישהו מאוסטרליה, וגם ישראלי אחד. משום מה, אמרתי שאני יווניה. לא רציתי לדבר עברית. לא סיפרתי דבר אודות עצמי, והם תהו בנימוס לפשר הבטלה שלי, בגילי. אחרי הסיגריה הראשונה, שעישנתי לבד, הם הציעו לי להצטרף לשולחן שלהם. כמעט שאמרתי לא תודה, ואז מכל הדברים שבעולם נזכרתי דווקא בך. ליתר דיוק במשפט אחד שלך, בפגישה הראשונה או השניה שלנו. אמרת לי שיש רגע בחיים שהוא המקום לפרוץ את כל הגדרות. לפתוח את כל המחסומים. מקום שבו אנחנו לא חייבות דין וחשבון. וכל מה שאעשה או אומר לא ייחשב לי. כמו הילד אצל אנדרסן, שהוא היחיד שיכול לאמר שהמלך הוא עירום.

אז הבחור הישראלי הזה, שנולד למשפחה מבוססת בלונדון ועלה איתם לארץ בגיל עשר, הגיע לכאן בעצם במצוות המשפחה הזאת, כדי שירגע וייצרוך את כל החשיש שהוא רוצה רחוק מהבית. יש לו כסף, והוא מזמין את האנשים שאינם שם למעשה, וכולם יצירי דמיונו למסיבה. הוא פונה בקול רם אל המאפרות שעל השולחן, ואני תוהה האם הוא מופרע לחלוטין – או שהכל חלק מאותה הצגה מיוחדת שהוא מעלה לכבודנו, מבקש להעמיד אותנו במבחן כדי לראות כיצד נגיב. כשסיפר לנו איך הגיע לכאן ראיתי כמעט את עצמי. בית טוב, ותיכון טוב, וצבא, ופתאום הפחד הזה. הוא אומר לי שקציני בריאות הנפש של צה"ל כיום אינם לוקחים סיכונים, ודי בהצגת שיגעון אחת – "נטיות אובדניות מובהקות" – כדי שישחררו אותך. הוא דיווח להוריו שהוא מעשן סמים כדי לברוח, ויצא לכאן עם קצבה נאה, כשבמקביל הוא פותח בקריירה ברחוב, כאמן פעלולי קרקס. בתנאי שאינו מסטול כמובן. יש לו איתו מספיק כדורים כדי להציע לי לצאת איתו למסע מרחף. אני דוחה את הכדורים – ומסתפקת בסיגריה שהוא מגלגל במומחיות עבורי. ותוך כדי כך, הוא מושיט לי עוגיות. "מאפה הבית שלי", שהביא איתו בשקית. הוא מחייך – ורק לאחר שאני נוגסת בעוגיה השניה הוא מגלה לי שהמתכון כולל גם חשיש.

אז עשיתי את זה, ונשארתי לילה אתו בחדר, למרות שככל שאני זוכרת זה היה ללא כל מגע. פשוט קרסתי על המיטה שלו. וחזרתי לליכטנוורדה עם חומר לכמה וכמה סיבובים נוספים. ואני יכולה עכשיו לספר לך איך נראה העולם מהמרפסת שאף פעם לא רציתי לעמוד עליה. זה בא והולך בגלים. יש רגעים שהכל ברור, יותר חד מאי פעם, יותר חריף בצבעים, כואב בעיניים. ואחרי רגע הכל מעורפל, ואני יושבת על ענן, והכל – כולל הדף שאני כותבת עליו – מיטשטש. ברגעים האלה אני מנסה לצייר. אני בוחנת אם אני מסוגלת להעביר קו ישר, ואחר כך מקבילים, ואחר כך מגן דוד. צורה מסובכת למדי, אם תחשוב על כך ותנתח את זה פעם מן הזווית הגיאומטרית. אופייני כל כך לנוצרים לבחור בצלב פשוט, שעה שאנחנו תקועים עם ששה קווים וזוויות. חוץ מזה אני כותבת את שמי בקליגרפיות שונות ומשונות, ואני מזמינה את מומחי הגרפולוגיה לבדוק את התוצאות.

אתה יודע, אני מתחילה לחשוב שתמיד דחיתי את הרגע הזה רק מתוך ביטחון מלא שאף על פי כן בוא יבוא. כמו מישהו שמבטיח לעצמו לחזור בתשובה, אבל אוסף מנה גדושה וטובה של חטאים כדי שיהיה לו מהיכן לחזור. אז האופציה הזאת של התמסטלות תמיד היתה קיימת, ואם לא ניצלתי אותה אולי זה היה פשוט כדי לשמור אותה על תקן של הבטחה בלבד. כמו שאישה יפה יותר בחצאית מתבדרת ברוח, מרמזת, מאשר ניצבת עירומה ללא שמץ של סוד.

פעם אחת בחיי עמדתי קרובה יותר מכל להחלטה הזאת, להשתתף בחגיגה. אני לא יודעת אם סיפרתי לך על הפעם הזאת, במסיבת השחרור שלנו. היו שם כמה חברים מהיחידה, ועוד בחורה שהתברר ששכבה עם כולם חוץ ממני, והיתה יותר חכמה מכולם, כולל אותי. היום אני חושבת שהלילה ההוא היה מה שהכניס אותי לתלם. כלומר, בתנאי שגם אתה חושב, כמו כולם שהתלם הוא לימודים ועבודה ו נישואין ומשפחה. באותו לילה חשבתי לראשונה בחיי שאני רוצה לנסות לשכב עם אישה. איתה. קינאתי בגברים שהיו שם והכירו מקרוב את גופה. אחרי הלילה ההוא, היא נעלמה לי. ראיתי אותה שנה או שנתיים מאוחר יותר ברמזור, או לפחות אני חושבת שראיתי אותה. חודש או חודשיים עוד החזקתי במספר הטלפון של הדירה השכורה שלה, שמסרה לי. אני חושבת שהיא הבינה על מה אני מפנטזת. אלא שעד שהחלטתי להתקשר הוא אבד. ומכל השמות שבעולם היא היתה צריכה להיקרא כהן, ולי לא היה מושג היכן גרו הוריה.

על כל פנים, לא עישנתי אז, ואתמול והיום התמסטלתי ביודעין. אחרי שכל התזות שלי בזכות השפיות ושיקול הדעת הקר התנפצו – והרי עובדה שאני יושבת כאן ולא במשרד, ושאתה נמצא היכן שאתה נמצא, ורותי נמצאת איפה שהיא נמצאת. עם הילד. לא נשאר אלא הדבר הזה. ההוכחה הסופית. מה שאתה רואה מסומם הוא מה שאתה רואה צלול ופיכח, ומכאן שמסומם הוא פיכח ולהפך. ומה שאני רואה מסוממת הוא הצורך שאני מגלה יותר ויותר, שיש בו משהו כפייתי, לחלוק איתך את הדברים. לדווח לך כדי לקבל ממך פרשנות שלעולם איני מקבלה. אז אולי הפעם, מול החריגה הזאת מכל משטר וסדר שאתה הרי מנסה בכל כוחך לכפות על החיים שלך ועל החיים שלנו, אוכל להוציא ממך יותר מניד ראש מנומס של הקשבה.

אגב, לא יזיק גם לך לנסות. מידה מסויימת של אי שפיות, לפחות חוויה חד פעמית, עשויה לסייע לך להבין טוב יותר את האנשים שאתה מתיימר תמיד להבין. מה שאני רוצה בעצם לאמר לך הוא שפתאום, אחרי כמה שבועות טובים כאן, שבהם אני מסתכלת על העולם החיצוני מתוך המקום הזה, אני מגלה פתאום שזו לא נקודת ההסתכלות החיצונית היחידה שתיתכן. ישנה גם ההסתכלות המסוממת, ואם ישנה גם ההסתכלות המסוממת יש בוודאי נקודות התייחסות אחרות. ואולי מאחת מהן אוכל להבין טוב יותר את מה שעבר ועובר עלי. אבל כדי להיות בטוחה בקיומה של נקודה כזאת, עלי הרי לוותר על המעוז הבטוח שלי כאן. ואת זה לימדו אותנו שלא לעשות. אל תעזוב עמדה מוגנת לפני שברור לך מה הנקודה הבאה שלך.

אז מה הנקודה הבאה שלי? דרך שתי נקודות עובר כידוע רק קו ישר אחד, אבל אני כבר מזמן הרי הולכת במסלול פתלתל. כנראה שזה מעניין הרבה יותר. הנקודה הבאה שלי היא הנקודה הקודמת. פתאום באמצע החגיגה, כשהמראתי גבוה גבוה והכל היה חד יותר ומצלצל באוזניים, הרגשתי פתאום שאני חייבת לספר לך על זה. אז קמתי והלכתי בשביל, שכל מרצפת שלו נראתה פתאום כמו מקבילית שמשנה את זוויותיה מרגע לרגע, וכל פיסת דשא בחריצים שבין המרצפות רוחשת חיים ותנועה כמו ג'ונגל, והגעתי לכאן. לחדר שלי שגם הוא נראה אחרת בלבן שלו. לרגע אחד ראיתי חרקים יוצאים מהתמונה, אבל כשפתחתי את החלון הם נעלמו. אני חושבת שקראתי על זה פעם. שמעתי שזאת הזיה מקובלת. ואולי בעצם הקריאה ההיא עוררה את ההזיה הזאת. זוכר שכתבתי כאן משהו על הבזקי השפיות של המין האנושי, שהולכים ומתקצרים? אני מרגישה עכשיו מול המסך את ההבזקים האלה. אני מהרהרת הרבה בין משפט למשפט, מביטה החוצה אל המכוניות בכביש והפנסים המהבהבים שלהם, שאולי הם מקור ההבזקים האלה. בכל פעם אני מצליחה לייצר משפט או שניים או שלושה, במין פרץ רצוף, ואחר כך אני חוזרת על מנת לשים נקודות ופסיקים. אחר כך אני מאבדת את הקשר לדקה או שתיים. אולי ליותר. ואחר כך אני קוראת את המילים האחרונות שכבר כתבתי, שלרגע נדמה לי ששכחתי אותן – וממשיכה הלאה.

אני מתחילה לחשוב שבעצם איני מסוממת. עובדה שאני מוסרת לך דין וחשבון מפורט. עכשיו צריך רק לבדוק מה מהדברים האלה אזכור כשאתעורר. בפעם הראשונה מזה שנים חשבתי הלילה על המסיבה ההיא, בשחרור. האנשים פשוט נעלמו. תקופה מסויימת עוד פגשתי את חגי באוניברסיטה ואחר כך זהו זה. מעניין איך הם היו מגיבים אילו ראו אותי הלילה.

כנראה שנרדמתי. עכשיו יש לי סתם כאב ראש, והחדר קר מהחלון שפתחתי קודם. צריך לקרוא את הדברים עוד פעם בבוקר.

בסרט "אריה בחורף" אומרת המלכה הספונה שלא מרצונה משך רוב ימות השנה בטירה נידחת משהו כמו "אני יודעת שהוא יודע, והוא יודע שאני יודעת, והוא יודע שאני יודעת שהוא יודע", וכן הלאה, הטייה של צורות ידיעה הדדיות. איני יודעת מה ידעת ומה הרגשת.

אני מרגיזה את עצמי בשאלות. אני מסתבכת בתשובות. ואתה יושב שם, כמעט כמו הקיר.