אתה בוודאי ער לכך, שמואל. בשיא האקסטזה של מעשה האהבה, אתה עובר לעתים נדירות לפולנית, שבה גדלת. שיכחת השפה הזאת, היתה תמיד עבורי ברומטר סודי פרטי לעצמת העונג שלך. האגו הנשי שלי התנפח בכל פעם שאירעה, היה מדוכא עד עפר כשנותרו מרחבי המיטה קודש לעברית פעמים רבות מדי. עכשיו, בנסיעה לסלון האווירי בפאריס, שעליה סיפרת בשיחתנו הטלפונית האחרונה, אתה לן אולי באותו מלון קטן ליד תחנת המטרו אקול מיליטאר. שני בתי שימוש ומקלחת אחת בכל קומה, קערת רחצה והחשוב מכל – אסלת בידה בכל חדר. אידיאלי לזוגות בירח הדבש, החלטנו – אתה ואני – כשהגענו לשם פחות מחצי שנה לאחר הולדתו של יואב, כשהשארנו אותו לראשונה לבד, תחת השגחתם של הורי והמטפלת.

עכשיו, אולי אתה מתבונן ברקדניות הברונזה של דגה במוזיאון הJeu de Paume-, נעצר מול אותה אחת שרגלה הארוכה מופשלת לאחור, וחצאיתה הקצרצרה מתנפנפת, חושפת רגל ארוכה, שרירית וחטובה. הרקדנית הזאת, אמרנו אז, אינה אלא אני עצמי בגלגול אחר, קודם. ושכנעת אותי להתייצב אל מול הפסל המיניאטורי, משחזרת את התנוחה, מאבדת את שיווי המשקל ונופלת אל זרועותיך המוכנות, בפרץ צחוק הגורר החמצת פנים של המטרוניתא כבדת הגוף וסמוקת הלחיים, הניצבת במקום חנוטה בחליפת סדרנים כחולה, לשמור על הסדר.

לפני הפעם הזאת וגם אחריה הייתי בפאריס, אלא שאין הנאה גדולה מזאת של מי שמדריך אהוב במקום אהוב. אתה הרי ראית את פאריס בפעם הראשונה, ואני ראיתי את פאריס דרך עיניך, מגלה בשוטטות ארוכה בסמטאות הרובע הלאטיני פינות חדשות, ומתבוננת אל אלפי האורות. אתה הרי נמצא שם עכשיו לבד. או אולי שוב אינך לבד. אולי אל אותו חדר ממש מתגנבת עימך תיירת אחרת, שביקשה ומצאה לה הרפתקה. אולי אתה רואה עתה את פאריס דרך עיניה המשתאות של אמריקאית, או אנגלית, או גרמניה. משום מה, אגב, גרועה הגרמניה בעיני מהאמריקאית.

אולי לעזעזל אתה משלם לי עכשיו את גמולי. אתה יושב בבית קפה בבולוואר סן ז'רמן, וכבר מישהי בשולחן סמוך, מחליפה עימך דברים, מסמיכה רגלה אל לרגלך ואתה מפליג משם לאחר שקבעת איתה פגישה לשעות אחר הצהריים, לערב משותף, אולי גם ללילה.

ככל שאני מסוגלת לבדוק, איני מקנאה. בצדק הרווחת את החופש הזה, את חירותך ממני. את זכויותי, ככל שהיו לי, מתוקף ההבטחות שנתנו זה לזו, קיפחתי במו ידי.

מוזר, אבל מכל התמונות והצבעים והריחות של פאריס: אוויר קר טרי בגני טיולרי, קוקטייל של בשמים בחנות של סיטונאי לא הרחק מן האופרה שידיד משותף שלח אותנו אליו עם כרטיס ביקור שלו, כדי שנקבל הנחה, מכל הריחות אני נזכרת עכשיו דווקא בזה של הרכבת התחתית: חמימות מעופשת של אוויר לא טרי, צחנת זיעה, גומי ושמן מכונות, מנהרות אפלות שאתה בא מהן והולך אליהן ורציף שאתה עומד עליו, ותמונות אנשים יפים ומאושרים בגובה של ארבעה מטרים מודבקות קמורות על קירות קרמיקה, מוכרות חופשה או יין או גבינה.

אני רוצה לעמוד שם על הרציף: לראות את הרכבות החולפות, נעצרות מולי, פולטות זרם נוסעים וצופרות אזהרה לפני שהן סוגרות את הדלתות הפניאומטיות על הנדחסים לבטנן. ולפתע אני רואה אותך ברכבת העוצרת ליד הרציף שמנגד, ומישהי שאיני מכירה שעונה על זרועך. ואני קוראת לה, אלא שחלונות הזכוכית של הקרון אוטמים את קולי. ואני מבקשת לגשת אליך, אלא שאני נזכרת כיצד הזהירו אותי מכבלי החשמל שלאורך המסילה התת-קרקעית. ואין לי האומץ והפזיזות של אותו נער צרפתי שראיתיו פעם מדלג בין הפסים מצד לצד, קוצר תשואות מחבריו. ואז באה רכבת אחרת, בכיוון שלי, עוצרת ופותחת דלת סמוך לפני, שהרי אני עומדת בקצה הרציף ממש, על מנת להטיב לראותך. ומן הדלת הנפתחת פורץ גל אנשים, הודף אותי לאחור, ומישהו מן העבר הנגדי מזרז אותי לעלות לקרון, דוחף ללא עדינות יתרה. ואני תקועה בין לבין. אתה נעלם מעיני, ועוד רגע, והרכבת שלך יוצאת בכיוון אחד, מתעקלת אל מנהרה שחורה. וכעבור שניות עוזבת הרכבת גם את הרציף שלי, מבלי שעליתי עליה. והדלתות אל המעברים התת קרקעיים המיועדים לנוסעים, הנסגרות כל אימת שעוצרת רכבת בתחנה, שבות ונפתחות, ואני עומדת שם, ואיני יודע אם להמתין לרכבת הבאה, או לצאת ולעבור אל הרציף הנגדי, לדלוק ברכבת אחרת אחריך, שאיני יודעת את מחוז חפצך.