את תעודת ההוקרה מטעם מפקד הכלא הכניסה אפרת עמוק אל ירכתי מגירה התחתונה בשולחן הכתיבה שלה. מפעם לפעם, הייתה פותחת את המגירה הזאת, מביטה בתעודה הממוסגרת שהזכוכית המחפה עליה מנצמצת באור מנורת הקריאה השולחנית – וחוזרת לענייניה, כאילו סיפקה לה ההשפלה הנסתרת מאחורי התעודה השראה חדשה. היא התמקדה עכשיו בכתיבת הדוקטורט. הפרופסור המנחה שלה ביקש ממנה לרכז מקורות נוספים, וציטט את האמרה הרווחת באקדמיה לפיה "אם את גונבת ממקור אחד – זה פלגיאט. אם את גונבת מחמישים מקורות – זה דוקטורט". גם בעידן האינטרנט, נדרשה להגיע אל הספריה הלאומית בירושלים, על מנת לעיין בהקדשות שבעותקים מיוחדים שנתרמו לספירה. ובימים אחרים פקדה את הספריה שבמרכז הקמפוס באוניברסיטה שלה. חוצה את הדשא הגדול, מנסה להבין את המשמעות של פסל חדש שהוצב שם במסגרת אירועי חבר הנאמנים – גלגלה במוחה את השיחה אותה ניהלה אמש עם מיכל, שהודיעה לה כי היא עוברת להתגורר עם דוד. הם מחפשים דירה להשכרה במרכז תל אביב, וכבר ביום הראשון ראו משהו ברחוב ביאליק, בדירה בבניין ישן ששופצה מן היסוד, רגע לפני שהבעלים החליטה שהיא עוברת להתגורר בקיבוץ בצפון. אפרת אהבה את האופן שבו הם מביטים זה בזה, את ההקשבה המוחלטת של דוד כל אימת שמיכל אומרת דבר מה. היא שחזרה את המפגש הקצרצר עם חנן, בטקס הענקת פרס ספיר, ושמחה לשמוע ממיכל כי הוצגה רשמית בפניו, בארוחת ערב בשלושה שהתקיימה בסוף השבוע במסעדה אסיאתית חדשה ברחוב הארבעה בתל אביב. "אם רק היו משקיעים באוכל כמו שהם השקיעו בעיצוב – היה מושלם", סיכמה מיכל את החוויה. ותוך כדי חציית הדשא, הביטה אפרת בזוג סטודנטים השרועים עליו, ראשו על ירכיה, והוא מרים ספר ומצביע על משהו בו, והיא מדברת במרץ.

שנות נשואיה הולידו אצל אפרת קינאה נסתרת בזוגות שמדברים זה עם זה. גם היא רוצה את החווייה הזאת. והמחשבה הבאה שלה הייתה שאולי היא תכתוב פעם סיפור על זוג שמדבר כך כל הזמן, עד שיום אחד לאחד מבני הזוג נגמרות המילים. והוא יוצא לחפש מילים חדשות כמו שיוצאים לקנות חלב או לחם במכולת, ומגלה שכל המילים בעולם כבר שחוקות מדי. והם מחליטים להמציא לעצמם שפה חדשה, שתהיה רק שלהם ולא תישחק – ומשתמשים בשפת היום-יום שהארץ שבה הם חיים דוברת אותה רק על מנת לתקשר החוצה, עם הסביבה הזאת. ושוב, חזרה אל הסיפורים שנגנבו ממנה, ואל האיומים בטלפון והדג המת. היא הדחיקה את הכתיבה שנגנבה ממנה באותו מנגנון הגנה המאפשר לאנשים לקבור את העבר תחת שכבות של חולות הזיכרון, על מנת שאפשר יהיה לחוות את הכאן והעכשיו. עד שסופת אבק מסיטה את החולות וחושפת את מה שהיה כמו ששיטפון חושף לעתים תגלית ארכיאולוגית נדירה בנגב. כמו סופת ההתרגשות שלה כשקראה באותו בוקר בעמוד הפנימי של העתון את הידיעה המספרת על החנינה אותה קיבל שהרבני מנשיא המדינה. מעתה – שוב אינו אסיר ברישיון, כפי שהיה בזכות מכתב ההמלצה שלה עצמה. ואם הוא יכול היה לאיים עליה גם כשישב בכלא – מה יהיה עכשיו, כשהוא בחוץ, חופשי ממגבלות?

הטלפון צלצל, ועיניה של אפרת האירו בשמחה כשהודיע הצג כי מהצד השני תהיה מיכל. אלא שכבר ב"אמא" השבור, שבו פתחה בתה – היה ברור לאפרת כי משהו נורא קרה. "דוד נפצע בפעולה. מטיסים אותו לניתוח ראש. אני צריכה אותך שתהיי איתי". ובתוך שניה, התהפך הסיפור אודות הזוג שעל הדשא והיה לסיפור אחר. ובעודה נוהגת אל בית החולים, שם קבעה להיפגש עם מיכל, עיבדה את כל התסריטים האפשריים להמשך הסיפור הזה.