החלום להיות סופרת פיעפע בה מאז גיל שמונה או תשע. תחילה – רצתה להיות סופרת ילדים. אפרת הגדולה היא ששלחה אותה לחקור את קסמי ספריית בית הספר, ואחר כך את אלה של הספריה העירונית הגדולה יותר. אפרת הגדולה היא גם ששכנעה את הספרנית להתיר לאפרת הקטנה לשאול כבר בשלהי כתה ה' ספרים שקוטלגו כמיועדים לתלמידי תיכון בלבד. שנה אחר כך, כשקראה את "בעל זבוב", החליטה אפרת שהיא רוצה לכתוב בדיוק ספרים כאלה: ששואבים אותך לאי בודד, ומראים לך שבילים שאת חולמת עליהם בלילה. היא כתבה שירים וסיפורים קצרים כנערה, ומעולם לא חלקה אותם עם אחרים. וכשנישאה – הפסיקה לכתוב. וכשהתגרשה – החלה לכתוב שוב. תחילה על עצמה, ואז על עצמה בגוף שלישי, ואז על מישהי אחרת המשלבת את מה שהיא עם מה שהייתה רוצה להיות או עם מה שהיא חוששת להיות. סופר ידוע שהגיע להרצאת אורח באוניברסיטה תיאר את עצמו כגנב של סיפורים ושל מילים – והיא החליטה שאם לסופר הידוע מותר לגנוב גם לה מותר לגנוב, והוסיפה מושאי סיפורים שהיו אנשים שבהם פגשה, והרחיבה את נושאי הכתיבה שלה. ועדיין, כל נסיונותיה לפרסם ולוא גם סיפור אחד – נדחו על ידי העורכים אליהם שלחה את תוצרי המקלדת של המחשב הנייד שבו היא משתמשת. לאורך חמש או שש שנים, שלחה סיפורים לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". בכל פעם – סיפור שונה. ובכל הפעמים האלה מצאה עצמה ביום פרסום הסיפורים הזוכים כמהמר פייס המגלה כי המספרים אותם מילא בגדו בו ומיאנו גם השבוע לעלות בגורל.

העבודה כמדריכה לכתיבה בבית הסוהר סיפקה לה הזדמנויות חדשות. היא החליטה להוביל את חניכיה במעלה הדרך העולה ומתחילה מכתיבה פונקציונאלית – מכתבים לרשויות, למשל, דרך כתיבה אישית-תיאורית – במכתב למכרים, ועד לכתיבת סיפור ממש. תחילה, לימדה אותם לכתוב סיפורים בגוף ראשון. וכשנתנה להם לבחור נושא – הופתעה מהשיעור הגבוה של משתתפי החוג שבחרו לכתוב אודות האירוע שהוביל אותם לכלא, או הנסיבות שהולידו את האירוע הזה. היא התייעצה עם העובדת הסוציאלית במקום, ובהמלצתה – הציגה לאסירים את התרגיל הבא: לקחת את הטקסט אותו כתבו בגוף ראשון – ולהפוך אותו לסיפור בגוף שלישי. "תחשבו על מישהו שמסתכל בכם – ותספרו מה הוא רואה. תצאו לרגע מהגוף שלכם, ותסתכלו על התמונה כולה", הציעה.

כמה וכמה סיפורים שנכתבו כך נגעו בה. ולא פעם – על מנת לתרגל את עצמה – הייתה נוטלת סיפורים כאלה וממשיכה לעבד אותם. היא הצטרפה לקבוצת חובבי כתיבה במסגרת פורום אינטרנטי – ופרסמה שם סיפורים מעובדים. אחר כך, הפך הפורום הזה גם למסגרת חברתית לכל דבר: הם היו עורכים מרתונים של כתיבה בנושאים משותפים, מגיבים לקטעים אותם מפרסמים החברים, מתכתשים, רבים, משלימים וחוזר חלילה.

הטקסטים היצירתיים הראשונים של שהרבני היו גרועים – אפילו במושגים של יושבי הכלא, שאינם בדרך כלל בוגרי מגמות ספרותיות בתיכונים נחשבים, או חוגים לכתיבה יוצרת מהם מתפרנסים כמה מהסופרים הידועים. בשלב הראשון, של כתיבה פונקציונאלית – הוא דווקא הצטיין. אולי, כפי שתאמר אפרת לעצמה אחר כך, הייתה ההצטיינות הזאת שריד וזכר לפעילות ההונאה שלו, שבגינה הוא יושב כאן, ואשר כללה כמה וכמה מכתבים מזוייפים, וצוואה בדויה אותה רשם בכתב יד, כאילו נעשתה על ידי זקנה שהורישה לו כביכול מגרש בגבעת עמל שבצפון תל אביב, אותו ניסה למכור לאחרים. אלא שבשלב השני – זה של הכתיבה היצירתית – נסתתם מעיין מילותיו. כשהציעה לו "תכתוב על מה שהגיבור חושב תוך כדי", ענה "הוא לא חושב על כלום". כשביקשה שיתאר את המראה החיצוני ואופן ההליכה של האישה הבוגדנית המדיחה את הגיבור לעבירת הזיוף שבגינה הוא מרצה מאסר – השיב "כוסית-על".

ובכל זאת, היה בו משהו שלא היה במי מתלמידיה עד אז: הרצון להמשיך וללמוד, הנכונות לכתוב שוב ושוב. ההסכמה לשמוע ביקורת מבלי להיעלב. היא פירשה את כל אלה כתאוות ידע, ושמחה להשביע אותה. כך, לאחר שלושה מחזורי שכתוב – הציעה לראשונה מאז החלה בהעברת החוגים האלה כי היא עצמה תיקח את הטקסט, ותכתוב אותו מחדש: לא תיקונים, הערות והצעות – אלא פשוט סיפור כתוב מן היסוד. והוא הבין שהוא זוכה ליחס מיוחד, ממתין לרגע שבו יוכל למנף את היחס הזה לטובתו. וגם אם עוד לא ידע לאן יוביל הערוץ שהוא ממסד ביניהם – המשיך לטפח אותו.

אמנות המחמאה הנכונה היא נשק מרכזי בארסנל הכלים של מומחים להונאות באשר הם. מחמאה נכונה – מתחילה מזיהוי נקודת התורפה המדוייקת, שבה משחר קרבן ההונאה להיות מוחמא. ונקודת התורפה של אפרת, למשל, הייתה תאוות הכתיבה שלה. ולכל מחמאה יישנו כמובן העניין של העיתוי הנכון, שבו חיישני המגן כבויים מחמת עומסים אחרים. כמו למשל בשעות שאותן בילתה אפרת בכלא, על חשבון הדוקטורט שלה המתמהמה להיכתב. ואחרי שאפרת החזירה לו סיפור כתוב שאותו עיבדה על בסיס סיפורו שלו, אותו שלחה אל תיבת הדואר האלקטרוני שלו, המתין לה במפגש הבא לפני כניסת שאר המשתתפים, על מנת להחמיא, להתפעל ולבקש אם אפשר לקרוא דברים נוספים שאותם היא כותבת. "יש המון מה ללמוד ממך", אמר, נועץ בה עיניים מעריצות. והיא נענתה. במהלך השבוע שעד למפגש הבא, ריכזה ושלחה אליו בדואר האלקטרוני את מיטב החומרים שהיו שמורים על המחשב שלה – רובם עיבודים של סיפורים שנולדו בכלא, מיעוטם סיפורים שאותם אספה ושמעה במקומות אחרים. והוא קרא, התעניין, ובהמשך המפגשים שאל שאלות שאפילו הובילו אותה לקריאה נוספת של שורותיה שלה, ולתיקונים זעירים.

עד שביום שישי אחד, פתחה את "הארץ" וקראה את הסיפור הזוכה. והסיפור היה כולו שלה – ופרטי הכותב היו כולם שלו.

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. מאז ומתמיד היא משכימה קום, ואת עתון הבוקר של יום שישי היא מסיימת עוד לפני השעה שש – למעט הסודוקו, שאותו היא משאירה לטובת היום הבא, כעונג שבת. עד ששאר העולם יתעורר – התלבטה עם מי לחלוק את הדברים. אלא שבשבע ושתי דקות רטט הטלפון הנייד שלה, ושניה אחר כך צלצלה שיחה ממספר בלתי מזוהה. "את אפרת?" שאל קול גברי, בלתי מוכר. וכשאישרה, דיבר האיש כאילו הוא קורא מהכתב. "יש לי הודעה בשבילך משהרבני: את סוגרת את הפה על הסיפור – או שמישהו יגמור אותך".

טריקת הטלפון מן העבר השני הותירה אותה רועדת, מתנשמת בכבדות, מחפשת אחר כסא לשבת עליו ולהירגע. הפלישה הזאת של הקול הזר והמאיים אל המרחב הפרטי של הטלפון שלה. מאיפה שהרבני מכיר את המספר? איך הספיק להנחות מהר כל כך – מתוך הכלא – את מי שיתקשר ויאיים? היא ידעה שטלפונים סלולריים מוברחים הם מצרך יקר המציאות בתאי בית הסוהר. פעם, שאל אותה אחד מתלמידיה – ספק בצחוק ספק ברצינות – "כמה את רוצה בשביל לשכוח את הטלפון שלך כאן?" באחד הסיפורים אותם גנבה היא עצמה מאסיר אחר, ואשר מצא דרכו לקובץ הסיפורים אותו מחזיק עכשיו שהרבני, כיכבה דמותו של אסיר שמממן את הלימודים האוניברסיטאיים של בנו – באמצעות הברחה שיטתית של טלפונים אל הכלא שבו הוא יושב. אפרת כיבתה את הטלפון הסלולארי המחולל שלה, מהרהרת אם היא צריכה לבקש ולהחליף מספר. אבל הרי כל חייה נעים סביב רשימת אנשי הקשר. היא יכולה אמנם לעדכן אותם – אבל מה לגבי האחרים, שאינם ברשימה שלה והיא ברשימה שלהם? איך יגיעו הם אליה?

היא הסתגרה אותו יום בבית, נועלת ומבריחה את הדלת, שבדרך כלל הסתפקה בטריקתה בלבד, מגיפה תריסים. היא התקשרה לחברה ותיקה שאיתה קבעה לצאת ולבלות, ובדתה מיגרנה, ודחתה בנימוס הצעה לביקור חולים. ופחות משעתיים אחר כך הפכה המיגרנה הבדויה לאמיתית, מחזירה אותה לשנותיה כאישה צעירה בהן חוותה מיגרנות כמעט מדי חודש. תחילה – חגורת כאב העוטפת את הראש, ותחושת בגולגולת. אחר כך – גלים פועמים של כאב. והבחילה שהתפתחה הפעם מתוך הכאב שוב לא הייתה בחילה של פחד – אלא של מיגרנה. כזאת שאחריה הקאה, וטעם מטריד הנותר בפה ואין זה משנה כמה חזק צחצחה שיניים וכמה פעמים שטפה את הפה. וטוב שהגיפה את התריסים, כי קצת אחר כך באה גם הרגישות לאור. ויחד עם הרגישות לאור חיצוני – הופיעה מן הילת אור שמרחפת לה בתוך הגולגולת. וטוב שכיבתה את הטלפון, כי כל צליל בסביבתה היה עתה מבחינתה כהלמות מצילתיים המועכות את ראשה, ומהדהדות בין אוזניה.

כשחוותה את המיגרנות הראשונות בחייה, ניחם אותה הרופא ואמר כי הן עתידות לחלוף ככל שיעברו השנים: נשים נוטות למיגרנה פי שלושה מגברים, הסביר לה – וככל שהן מתבגרות יורדת שכיחות ההתקפים. היא כבר חשבה שנפטרה מהגיהנום הזה, ועכשיו הוא כאן, שוב במלוא עוצמתו. כמו שהרבני. והיא נטלה את התרופה המיוחדת השמורה אצלה בארון למקרים כאלה, ונרדמה כבר בשעות הצהרים כשעל מצחה מטלית קרה. והתעוררה בבוקר המחרת, כולה טריה ורעננה.

בשבתות יפות של הסתו או האביב, דוגמת השבת הזאת, אהבה לנסוע לחוף געש, לשכב שם וליהנות מהמאבק בין השמש לחול, הנלחמים מי מהם יענג יותר את גופה. היא התלבשה, ארזה תיק ובו בקבוק מים, ופירות, וספר שאותו הבטיחה לעצמה כבר לפני זמן רב לקרוא, ויצאה אל מכוניתה החונה ליד הבית. מזהה מרחוק את הרכב במקום חנייתו ברחוב, הבחינה במה שנראה תחילה כגליל עבה של נייר עתון, הנח על השמשה הקדמית, נתמך ולכוד באחד המגבים. כשהתקרבה – התברר לה כי העתון הזה הוא מוסף הספרים של "הארץ". ולפני שהספיקה לתהות – הבינה כי גליל הנייר, שעליו מודפס הסיפור שלה החתום על ידי שהרבני – עוטף דג מת, שניחוח רקב מתחיל לעלות ולנדוף ממנו. והקיא עלה בה שוב, בפעם השניה בתוך פחות מיממה. ותוך כדי סילוק התועבה מהשמשה הקדמית, הבחינה במעטפה המוצמדת אליה מתחת למגב השני. הדף שקופל בתוכה הודפס במדפסת לייזר ואמר רק "הדג מת כי הוא פתח את הפה. עדיף שתשתקי".

והיא שתקה. כשהגיעה להנחות את החוג בשבוע שלאחר מכן, התיישב שהרבני בשולחן שבפינה הרחוקה של החדר, צופה אליה ושולט במבט על כלל הנוכחים. החיוך הרחב והמתרפס שבו קיבל אותה תמיד התחלף במחוות גוף של זלזול, תוך שהוא מתמתח לאחור פעם אחר פעם, משלב את אצבעותיו על עורפו, ובוחן את המתרחש כאילו הוא יושב במגרש כדורגל. כאילו היא משחקת לפניו. הוא נותר לשבת במקומו גם בתום החוג, וכשחלפה לידו בדרכה החוצה, לחש לה "עוד ידברו איתך". והיא המשיכה לשתוק.

שבועיים אחר כך, הופתעה למצוא מעטפה חומה מונחת בתיבת הדואר שלה. מאז ויתרו בדואר ישראל על דוורים לטובת מרכז חלוקה שכונתי שבו מונחים המכתבים בתיבת דואר וממתינים לנמענים שיאספו אותם – הייתה תיבת הדואר בבניין בו גרה למעוזן של פרסומות בלבד. ירקן חדש, תופרת שמקבלת תיקונים, מורה לגיטרה. במישוש מבחוץ, הבינה כי המעטפה הזאת מלאה ביותר מאשר נייר אחד או שניים. וכשפתחה אותה – גילתה אוסף תמונות. הנה היא ניגשת למכונית, והנה היא עורכת קניות, והנה היא יושבת בבית הקפה ההוא, עם הגבר שחברתה מנוער ניסתה לשדך לה. איזה בזבוז זמן. הוא היה אידיוט מושלם. והנה היא במושב הנהג בהמתנה ברמזור, לוגמת מכוס הקפה שאותה לקחה לדרך. מישהו עוקב אחריה. וכשהיא ממשיכה להעביר תמונה אחר תמונה, בודקת ומשחזרת היכן צולמה כל אחת מהן – היא מגיעה לסדרת תמונות של בתה, מיכל. הנה מיכל באוניברסיטה. והנה היא באוטובוס. והנה היא נפגשת עם קצין צעיר במדים ירוקים ובנעליים אדומות.

וכאילו עוקב אחריה מישהו גם ברגע זה ממש, צלצל הטלפון שלה בשיחה ממספר חסוי. "תקשיבי טוב: רואה את התמונות? אנחנו רואים אותך, ואת הבת שלך. שהרבני אמר שהוא הולך להוציא את שאר הסיפורים שלך בספר שלו – ואת ממשיכה לשתוק. הכל ברור?" היא ניסתה להתווכח, אלא שהקול קטע אותה. "זוכרת את הסיפור עם הרופא של השב"ס שהתפוצץ עם המכונית שלו ועד היום לא תפסו את מי שעשה את זה? את לא רוצה להיות במכונית הבאה שתתפוצץ". והיא נשכה שפתיים, מהנהנת – ולא ידעה האם ניתוק השיחה בא משום שהמתקשר צפה בהנהון הזה ממש, או שברור לו שהיא תציית.

בסוף אותו שבוע, ביום שישי אחר הצהרים דפק על דלתה שליח חובש קסדת אופנוע, נושא זר גדול מימדים של שושנים אדומות ארוכות גבעול. השליח לא טרח להסיר את הקסדה, או להרים את המשקף הכהה שלה, שעה שמסר את הזר לידיה של אפרת המופתעת. זה לא היה יום הולדתה, והיא לא ציפתה לפרחים מאיש. והשליח המתין בנימוס כשבקשה ממנו לחכות לרגע על מנת שתמצא את ארנק הכסף שלה, ותיתן לו טיפ. רק כשהלך, הבינה כי שתק לאורך כל המפגש ביניהם, כך שלא רק את מראה פניו אינה מכירה – אלא גם את צליל קולו. היא פתחה בסקרנות את המעטפה שהוצמדה לזר, ומצאה שם דף נייר מקופל מודפס. "פרחים לשבת משהרבני. ותזכרי שיותר טוב פרחים לשבת מפרחים על הקבר". ואצבעותיה נשרטו מקוצי השושנים שעה שנאבקה על מנת לדחוס את הזר כולו, כמו שהוא, אל תוך פח האשפה.

וזמן מה נוסף אחר כך, כששאל אותה שהרבני כבדרך אגב "הכל בסדר איתנו?", ענתה "כן". ובאותו יום גם הודיעה בלשכת מפקד הכלא כי אינה מתכוונת להמשיך ולהעביר את החוג בשנת העבודה הבאה. והסבירה ונימקה שהיא עתידה להיות עסוקה מדי בכתיבת עבודת הדוקטורט שלה.

לפני תום השנה, נקראה ללשכת מפקד הכלא והתבקשה לצרף את חוות דעתה והמלצתה בכל הנוגע להיענות לפנייתו של שהרבני להקלה בעונש. "הוא הרי דוגמא לשיקום מושלם. התלמיד הכי טוב שלך" אמר המפקד. היא הנהנה, וניסחה מכתב קצרצר שרק היא עמדה על ריבוי המשמעויות שבו. "כמדריכתו בחוג לכתיבה, אני מאמינה כי אין כמו הסיפור אותו פרסם על מנת להעיד אודות האדם שהוא".

היא לא ציפתה ל"בחזרה לקוזובה". ככל שידעה – שהרבני הרי התכוון להוציא תחת חתימתו את ספר הסיפורים שלה. ומהיכן הגיע הטקסט הזה? הוא לא הראה לה אותו מעולם, ולא ייתכן שכתב אותו בפרק הזמן שבין גניבת הסיפור שלה ובין פרסומו. ממי גנב אותו? מי קורבן הסחיטה הנוכחי? הסקרנות הובילה אותה לטקס פרס ספיר, ועילגות נאום התודה של המחבר הזוכה ביססה את חשדה. הרב הפדופיל כבר השתחרר, ושהרבני לא יכול היה להיעזר בו על מנת שסייע לו בהכנת נאום תודה, כפי שסייע לו בהזדמנות קודמת. אשבל, שישב לא רחוק ממנה תהה עוד יותר מאשר בפעם הראשונה שבה ראה את שהרבני, במשכנות שאננים. הוא הרי לא ידע את המקור ממנו נגנב הטקסט הראשון של שהרבני, שעורר את עניינו בו.