שבועות אחדים אחר כך, סיפר שהרבני בגאווה כי קיבל אישור לחופשה מיוחדת מהכלא, על מנת להשתתף כחבר פאנל באירוע העתיד להיערך במשכנות שאננים, בירושלים. שורת כותבים יגיעו לשם, על מנת לדבר על "השראה והשפעה", והוא ביניהם. הוא תהה אם חברתו להתכתבות תוכל להגיע גם היא, על מנת שיוכל לפגוש אותה פנים אל פנים. אשבל ענה בשלילה. "אין מצב שבעלי ירשה לי לנסוע לבד לירושלים בערב", הסבירה הודעת הדוא"ל אותה שלח בשמו הבדוי.

ההתכתבות עם שהרבני הולידה באשבל לא מעט שאלות. מעל כולן, הייתה הסקרנות לנוכח הדילוג התכוף של האסיר הכותב, בין משלב סגנון גבוה ומלוטש שהזכיר את זה של "חטיפה, כליאת שווא ותקיפה", ובין ביטויי כלא ושפה עבריינית. הסקרנות הזאת, והזמן הפנוי שעמד לרשותו בשפע, הובילו את אשבל להיכנס לאתר האינטרנט של משכנות שאננים, ולהזמין מקום לאירוע שאליו יגיע שהרבני. הוא יצא בשעה מוקדמת יחסית, עצר בחומוסיה החביבה עליו באבו גוש, חנה לא הרחק מתחנת הרוח של ימין משה, והתענג על קרירות הערב הקיצי.

אולם ג'ינוגלי במשכנות שאננים היה מלא עד אפס מקום. אשבל סקר את החתך האנושי שנגלה לעיניו – מציין לעצמו עד כמה צדק קרני. נשים הן הלקוחות של חנויות הספרים – ועתה התברר לו כי הן גם מי שמגיעות בדרך כלל לאירועים האלה. המנחה, עורכת ספרותית ידועה, הציגה את המשתתפים, מתעכבת במיוחד על שהרבני. "זו ההופעה הראשונה שלו בפני קוראים, מאז שזכה בתחרות של 'הארץ', ואני בטוחה שאנשים ישמחו לשמוע עליו ועל השורשים שבבסיס הכתיבה שלו'".

שהרבני התכונן היטב לערב הזה. הוא נעזר באסיר צווארון לבן, שעבד כספרן בספריית הכלא, וריכז עבורו מבחר ציטוטים ופסקאות ממקורות שונים במרחבי האינטרנט. אסיר אחר – רב המרצה מאסר בגין עבירות מין בקטינים – שמח לסייע לו בבניית הדברים. מי שמורשע בעבירות מין בקטינים ניצב בדרך כלל בתחתית ההירארכיה של האסירים. הרב, שידע זאת ערב כניסתו לריצוי עונשו, שמח לגלות שגם בכלא יש מי שמבקשים ממנו ברכה או עצה. וכשאסיר נחשב ומקושר – דוגמת שהרבני – מבקש, אין מי שאינו שמח לסייע לו.

"אנחנו מדברים היום על השראה והשפעה. אומרים שמי שנכנס לכלא חשוף להשפעה רעה. אבל מבחינת הכתיבה שלי, ההשראה שלי – הם האנשים שמסביבי, בכלא. זה לא אומר שאני כותב עליהם. אבל אני חושב עליהם, ואוסף מכל אחד מהם משהו", פתח שהרבני.

שלא כשאר משתתפי הפאנל, שדיברו ללא צורך בדפים – קרא שהרבני את דבריו בסבב הראשון של הדיון מן הכתב, מהחומר אותו הכין עבורו הרב. אחר כך, בשלב השאלות – הרגיש חופשי יותר. הרוב המוחלט של השאלות התייחס להיסטוריה האישית שלו, ולחיי הכלא. תכונות הזיקית שלו, החיוניות כל כך למי שעיסוקו בהונאה, סייעו לשהרבני להסתגל בתוך זמן קצר גם לפאנל שבו ישב. הוא קלט אופני תשובה וביטוי, בחן דפוסי ישיבה והחזקת מיקרופון – והקפיד להמשיך ולהשלים את דברי הקודמים לו בכל סבב, תוך שהוא תורם תובנות מחייו שלו קודם למאסר ובמהלכו. אשבל ציין לעצמו כי האסיר שבו בא לצפות הופך נינוח מרגע לרגע, משתלב בסביבה הזרה לו כל כך. בסבב השאלות האחרון, שאלה המנחה את שהרבני האם תוכניותיו לעתיד כוללות גם ספר סיפורים, או אולי רומן. שהרבני חייך את החיוך שבו ידע להפיל נשים אחריהן חיזר וקרבנות הונאה אותם עשק – והשיב "למה צריך לבחור בין השניים? מבחינתי – שיהיו שניהם. גם סיפורים וגם רומן. כמו שאמרתי קודם: אם מסתכלים טוב, יש הרבה השראה בכלא".

לאחר האירוע, נותרו אנשים באולם חבורות-חבורות. אשבל ניגש לקבוצה שהקיפה את שהרבני, בוחן אותו מקרוב. "היה מעניין", החמיא אשבל, מושיט יד ללחיצה – ונענה בכף גברית מיוזעת מעט. שהרבני ניסה לשלוף מזכרונו ולאתר מהיכן מוכר לו האיש שאת ידו הוא לוחץ. וכיוון שלא הצליח, האריך מעט בלחיצה, מישיר מבט, חוזר על "תודה. תודה", ומחפש משפט נוסף על מנת שהאיש המרשים הזה יישאר קרוב אליו, עוד רגע. משלא נמצא לו המשפט – פינה אשבל את מקומו לטובת מעריצה בשנות החמישים שלה, שבה הבחין אשבל עוד קודם, יושבת בשורה הראשונה לצד גבר מבוגר ממנה משמעותית. אשבל קלט חצאי מילים של השיחה שהתפתחה בין האסיר ובינה – ודקה או שניים אחר כך ראה את הגבר המבוגר מחווה תנועה של חוסר סבלנות, וראה את האישה נפרדת משהרבני בלחיצת יד חמה. אשבל הסופר – שסיגל לעצמו כבר יכולת התבוננות ובניה בזמן אמת של עלילות המבוססות על תמונות הבזק – כבר חשב מה היה קורה אילו המשיכו מכאן שהרבני והאישה הזאת יחד, אל תוך ערב הקיץ הירושלמי.

המשחק הזה, ב"מה-היה-קורה-אילו", העסיק את אשבל בנהיגה בחזרה לתל אביב. הוא התקשה למצוא מקום חניה, ובעודו צועד הביתה נולד והבשיל בו רעיון חדש. כובד ההחלטה שבפניה עמד הוביל אותו ליומיים של שיקול ובחינה. לראשונה מאז השיחה עם קרני, התגבש עתיד לרומן שלו.

שלושה ימים אחר כך, סיפרה האישה שהיא אשבל לשהרבני, בהודעת דואר אלקטרוני ארוכה במיוחד – כי היא עצמה כותבת והשלימה רומן ראשון, אלא שהיא חוששת לחשוף אותו החוצה ולפרסם אותו בשל היבטים ביוגרפיים מסויימים שיש בו, ומתוך פחד מפני בעלה הנוטה להתפרצויות אלימות. שהרבני ענה למחרת, מנומס, מבין ונעים. ולאחר עוד כמה סיבובים של מכתבים – הציעה האישה הזאת לשהרבני לקרוא את הסיפור שלה. שמו של הספר כפי שנשלח אליו על ידי אשבל היה "מסע שורשים" – שם חדש שנבחר על ידי הכותב לאחר שנזכר בסדרת הטלוויזיה האמריקאית שנשאה גם היא את השם הקודם. שהרבני קיבל את הקובץ, וקרא, ושלח תגובה מתלהבת. ואז נדהם כשהציעה לו לפרסם את הסיפור תחת שמו שלו. "אין לך מה לחשוש", כתבה לו כשהביע ספק. "יש בספר הזה יותר מדי דברים שקרובים לחיים האמיתיים שלי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להזדהות בתור הכותבת. הבעל שלי הוא לא תמיד איש נחמד. ויש לי ילדים, והדבר שהכי חשוב לי הוא לשמור על המשפחה. לא מפרקים משפחה בשביל ספר".

כמה וכמה הוצאות ספרים חיזרו אחרי שהרבני, בעקבות זכייתו בתחרות. כתב היד של האישה המסתורית הגיע אליו רגע לפני שעמד לשלוח אליהם קובץ סיפורים. במקום הסיפורים, שהמתינו אצלו, שלח עותקים של "מסע שורשים" אל כל אחד מהמו"לים שהתעניינו באפשרות לפרסם מיצירותיו. והיו לא מעט כאלה: כותב צעיר, זוכה בפרס יוקרתי – ובעל סיפור אישי שמוכר עתוני סוף שבוע. מה עוד אפשר לבקש? וקרני היה גם הוא בין המתעניינים.