השכנה מהקומה הראשונה הכניסה אל הדירה בימי היעדרותו את שלושת העתונים עליהם הוא מנוי, והניחו אותם מצידה הפנימי של דלת הכניסה. הוא הוציא את קוטרסי הנייר המגולגלים בשקיות הניילון וערם אותם בערימה מסודרת מקפיד לשמור על השקיות האלה לטובת השכנה המשתמשת בהן לאיסוף הצואה של כלבת הפודל שלה, שעה שהיא מטיילת עימה ברחוב. הערימה נבנתה על פי תאריכים, מאפשרת לו לקרוא את העתון העדכני ביותר תחילה, ולדלג אחר כך על כותרות של ימים קודמים שהוכיחו עצמן ממילא כשגויות, ונכשלו בעמידה במבחן ההיסטוריה – אפילו ההיסטוריה הזאת היא בת פחות משלושה שבועות.

יוחאי, שהיה איתו בקורס טייס, הודיע לחבריו לחדר, כבר בשבוע הראשון של הקורס, שהוא אינו קורא עתונים – אלא ספרות יפה וספרי היסטוריה בלבד. ספרות יפה – בשביל הנפש. ספרי היסטוריה – משום שבניגוד לעתונים, שלעולם אינם מדוייקים, ספרי היסטוריה לפחות עומדים במבחן העובדות בתמונה הגדולה שלהן. "עדיף לחכות עד שהספקולציות של העתון יגיעו אלי ממילא בדמות ספר היסטוריה", טען יוחאי, גם במהלך המלחמה ב- 73', בעוד חבריו מנסים לשלוף תובנות מעתוני הבוקר, שעות אחדות לפני שהופל ונהרג באש נ.מ. מעל דמשק. אחרי המלחמה, חילקו החברים לטייסת ביניהם את משימת התמיכה במשפחות, על מנת להבטיח שלא יהיה יום זיכרון שבו תישאר אחת המשפחות ללא נציג מביניהם. וחנן התמיד לבקר אצל הוריו של יוחאי, עד שנטמנו זה לצד זה בחלקת ההורים השכולים בבית הקברות האזרחי בקרית שאול, הנושקת לגדר בית העלמין הצבאי אליו מגיעים מדי יום כיפור פוליטיקאים על מנת לשאת את הנאום השזור סעיפי חובה במתכונת צ'ק-ליסט של לפני המראה: יום-קדוש-הופתענו-נאבקנו-הצלחנו-מחיר-כבד-חתירה-לשלום.

בערב יום הזיכרון, על המרפסת של ההורים של יוחאי, חזר חנן שוב ושוב אל הרגעים מהמלחמה ההיא, בשנים הראשונות, חש בשעות האלה כאילו פצצת ברזל בת חצי טונה יורדת על ראשו, והוא חי מחדש רגעים מהמלחמה ההיא, ומהגיחה אל דמשק שבה נהרג יוחאי. כל מה שנדחק ביום-יום של להט החיים הרגילים נדחק צף ועולה בעוצמה. הוא זכר את הרגע המדוייק, ביום החמישי למלחמה, שהחל ממנו שוב לא המריא לגיחות כאילו יש לו פוליסת ביטוח לפיה הוא הכי חזק בעולם. מאותו יום, שבו חזה מלמעלה בכשלון מתקפת הנגד הראשונה בסיני, ועד לשלהי הקרבות – תהה בכל פעם שבו התנתקו הגלגלים מן המסלול האם ישוב. וכשחזר אל שיכון המשפחות, השכונה התרוקנה. כאילו התהפכו בתיה ברעידת האדמה של אוקטובר. ומאז, הוא לוקח איתו את הבדידות, ומפיג אותה בשעות הקשות ביותר שלו בספרים.

על גבי מדף סמוך לשולחן העבודה שלו, שמר חנן עתונים אותם הגדיר כ"פינת האופטימיות". מוספים שבועיים שהיו בהם כתבות ארוכות במיוחד המחייבות קריאה מעמיקה וצפויות להיות רלוונטיות גם שבועות או חודשים מאוחר יותר, ושלל מוספים ספרותיים המתפרסמים בימי שישי, ומוספים ספרותיים מורחבים של ערבי חג. הוא ירש מאמו את האהבה לספרות, וגם לאחר שרכש קורא ספרים אלקטרוני – העדיף את הספר המודפס, ומגע הנייר שלו, ממש כשם שהעדיף את העתון המודפס אותו הביא איתו מהבית ופרס מדי בוקר לרוחב השולחן הקבוע שלו בבית הקפה השכונתי.