לפנות ערב, התדפקו שוטרים מלווים באנשי המז"פ ובאנשי יחידת הסייבר על דלת דירתה של לנה. בית ישן ברחוב שקט בצפון תל אביב, ארבעה חדרים בקומה רביעית ללא מעלית. נערה צעירה, שנראתה לווקסמן כבת 14 או 15, פתחה את הדלת, מופתעת למראה צו החיפוש. "אני חייבת להתקשר אל אמא", אמרה, שולפת את מכשיר הטלפון מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס ההדוקים שלה, אלא שווקסמן עצרה אותה. "הצו כולל גם את הטלפון שלך. ואת לא מתקשרת כרגע לאף אחד – במיוחד לא אל אמא". הנערה – "את יכולה לקרוא לי יוליה או יעל" – התקשתה לעכל את אבדן ערוץ הקשר שלה עם העולם. "תני לי לפחות לגבות את המספרים וההודעות שיש על הטלפון". וקסמן הורתה לאיש הסייבר שנלווה לחיפוש לבצע במו ידיו את תהליך הגיבוי, כדי לוודא שאינו מנוצל למחיקת נתונים.

הארונות בדירה הציגו סדר מופתי. בגדים בחדרי האמא והבת נתלו על קולבים אחידים, תוך חלוקה לצבעים. הלבשה נשית תחתונה – בשני החדרים – קופלה בקפידה. וקסמן חייכה כששמעה את אחת השוטרות שהצטרפו לחיפוש תוהה האם יש כאן מקרה של בת שאימצה את דפוסי הארגון והסדר של האם – או שהאם היא שמסדרת גם את ארון הבגדים של בתה. והארון בחדר השלישי הוקדש כולו לסריגה. חבילות צמר שלמות, כמו הגיעו זה עתה מהחנות, מאוגדות בחבקי נייר, ממתינות לשימוש. קופסאות ובהן שאריות כדורי צמר מגולגלים היטב, בגדלים שונים, שנותרו מפרוייקטים קודמים. ושתי מגירות גדושות מסרגות בגדלים שונים, אורך ועובי: במגירה האחת – מסרגות לעבודה במסרגה בודדת, בעלות ידית רחבה ונוחה להחזקה. וו בראש המסרגה המיוצר קצה מעוגל. במגירה השניה – הציוד לסריגה בשתי מסרגות. כל זוג מוצמד בגומיה משרדית. גלילים ארוכים, בעובי אחיד – וקצוות חדים. וקסמן, עוטה על פי הנהלים כפפות חיפוש המיועדות למנוע הותרת טביעות אצבעותיה בשטח, הרחיקה מהמקום את שאר השוטרים, קראה לאיש המעבדה לזיהוי פלילי להצטרף אליה מול המגירה, להוריד את התריסים על מנת להחשיך את החדר – ולהאיר את המגירה באור פלורסנטי אולטרא-סגול. הצלם המשטרתי תיעד את התהליך שבו המסרגות נשלפות על ידי וקסמן, זוג אחר זוג – ונחשפות לאור הסגלגל. שמונה זוגות כבר היו מונחים על הרצפה בחזית הארון, כאשר הזוג התשיעי הוצג מול הפנס – וקרן באור נגוהות. וקסמן צפתה באור הזה כילד החוזה לראשונה בחייו בזיקוקים של יום העצמאות.

התיק – מבחינתה – היה סגור, ומה שנותר היו רק השלבים הטכניים ההכרחיים. היא התקשרה בטלפון הנייד לתובעת המשטרתית, עדכנה אותה בממצאים, וביקשה ממנה לקדם את הוצאת צו החיפוש המורחב ולכלול בו גם הרשאה להיכנס ולקרוא את התכנים במחשב ובטלפונים הניידים. ולהפעיל על פי הצורך כל כלי פריצה שיידרשו. השופט רצה חשד סביר – ועכשיו החשד הזה קיים וזורח באור פלורסנטי של כתמי דם ברורים. ובאותה הזדמנות – כמובן – לבקש מהשופט צו מעצר על שמה של לנה. וצו שיאפשר לחוקרת נוער לתשאל את הבת הקטינה – גם ללא נוכחות האם, החשודה. המספר הבא אליו חייגה היה של יפעת, שכבר גוייסה לחקירה. בניסיון הראשון – עברה השיחה לתא קולי. פחות משתי דקות אחר כך חייגה יפעת אליה. "אני בדיוק בשיעור טינדר, של דנה, והטלפון על רטט. ראיתי שחייגת ויצאתי לדבר".

– רגע את בשיעור, וגם לנה שם?

– לא. לנה לא כאן. לא היא ולא הצמוד שלה, שיושב איתה בשיעורים האחרונים לאותו שולחן. עמרם. אבל מה קורה?

– קרה הרבה, אבל אני לא יכולה לעדכן אותך בטלפון. תגיעי כמה שיותר מהר. תקבלי כתובת מהמוקד. יש כאן ילדה שאת צריכה לדבר איתה. הבת של לנה.

יוליה-יעל ישבה בחדרה, צופה בטלוויזיה, ולצידה שוטרת שנשלחה ללוות אותה עד להגעת החוקרת. השוטרת שלחה הודעת טקסט לווקסמן, בחדר השני, מתפעלת מהשלווה אותה הפגינה הילדה. ומתפעלת עוד יותר מהעובדה שהדבר הראשון שעשתה יוליה-יעל כשנכנסה לחדר היה להשיב את הסדר המופתי אל הארון שלה. הילדה לא ניסתה לקשור שיחה עם השוטרת. אפילו לא קשר עיין של יותר משניות ספורות. הטלוויזיה הקרינה קליפים מיוטיוב.

יפעת הגיעה למקום, מתעדכנת תחילה בפרטים החדשים ישירות מפיה של וקסמן. בדיקה מהירה במרשם התושבים, שנערכה לבקשתה, אישרה כי הנערה חגגה חודשיים קודם לכן את יום הולדתה ה- 14. "עם כל הבלגן שיש לנו, זה לפחות חוסך את הצורך בחוקר ילדים של משרד הרווחה", אמרה לווקסמן. אבל אנחנו צריכים גם עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער, לפני שאנחנו בכלל שואלים משהו. וקסמן התקשתה להסתיר את תסכולה. "אז אי אפשר אפילו לשאול אם היא יודעת איפה אמא שלה?", יפעת בחנה את הנערה השלווה, הנראית בוגרת לגילה, וענתה שאם וקסמן תציג שאלה אגבית תוך כדי הליכה לניידת – אף אחד לא יוכל לבוא בטענות. "אבל בלי ללחוץ עליה. סתם שאלה – וזה הכל". אלא שכשהוצגה השאלה – היא נענתה במשיכת כתפיים. "אין לי מושג. אתם הרי המשטרה"

ילדים ובני נוער אינם נחקרים במשטרה – אלא במרכזי ההגנה לילדים ולנוער, "בתי לין". המרכז ברמת גן, האחראי לכל מרחב גוש דן, קיבל אותם במסדרונות מבריקים מניקיון, ובחיוך חם של העובדת הסוציאלית. לאחר שעודכנה, הציעה העובדת לצרף לשיחה גם פסיכולוג קליני, על מנת שיוכל לקבל החלטות התערבות מיידיות. הפסיכולוגית הוזעקה מביתה, ובעודם ממתינים החליטה וקסמן לבקש גם מהתביעה המשטרתית לשלוח נציג משלה. הנערה הנחקרת הרי עשויה להיות חשודה גם היא.

מיד בראשית השיחה, נטלה יפעת את ההובלה. "אני רוצה שתדעי שאת יכולה בכל שלב לעצור אותנו. אם לא נוח לך, אם קשה לך, או אם את מרגישה מצוקה – פשוט תגידי. ואנחנו נעצור". יעל התבוננה עמוק בעיניה של יפעת, ואז הרימה מבט אל האנשים הנוספים, במעגל השני, ומשם אל מצלמת הווידיאו שתיעדה את המתרחש. "אני מבינה אותך. אבל מה בעצם אתם רוצים לדעת?"

יפעת החליטה לנסות לתת לה להיפתח בקצב שלה. "למה בעצם את חושבת שהגענו לפה, יוליה? או אולי יעל?" הנערה חייכה, ואמרה ש"יוליה זה בסדר. ככה אמא קוראת לי כשאנחנו לבד". היא שתקה, ויפעת הציעה לה בקבוק סגור של מים מינראליים. "אם את מעדיפה קולה או משהו אחר – גם זה יש". יוליה סובבה את הפקק, לגמה ישירות מהבקבוק, ואז פגש הכחול של עיניה ישירות את החום בעיניה של וקסמן, שישבה לצידה של יפעת. "אני מבינה שאת הבוסית כאן. אז למה זאת לא את ששואלת את השאלות?" וקסמן החליפה מבטים עם עמיתיה, וענתה שזאת המומחיות של יפעת, מכנה את החוקרת העמיתה שלה בשמה הפרטי. מבט בוטה-מתריס כבש את עיניה של יוליה, כשפנתה עכשיו במופגן אל החוקרת השניה. "אז מה, יפעת, את מומחית בבנות צעירות ששוכבות עם גברים מבוגרים שאמא שלהן מביאה ובוחרת? נדמה לי שזה מה שבגללו הבאתם אותי לכאן."

– זה מה שאת עושה? שוכבת עם גברים מבוגרים שאמא שלך בוחרת?

– למה את שואלת? לא בגלל זה הגעתם אלינו הביתה?

– ספרי לי מתי זה התחיל?

– לפני כמעט שנתיים. כשהייתי בת 12 וקצת. התפתחתי מוקדם מאד, ואמא לקחה אותי לרופא נשים. והסבירה לי מה שאמהות מסבירות לילדות שלהן.

– מה למשל?

– שיש לנשים כוח לגרום לגברים לעשות בדיוק מה שהן רוצות. שבניגוד למה שחושבים – הכוח האמיתי הוא של נשים. שאפשר לנהל כל גבר אם יודעים איך להיכנס לו לנשמה.

– איך נכנסים לדעתך לנשמה של גבר?

– דרך הזין שלו. הכי פשוט.

כמה מהיושבים בחדר נעו בכסאותיהם בחוסר נוחות, מחליפים מבטים של בין תהיה לזעזוע. הילדה דיברה באופן שקול ומדוד, רגועה באופן מקפיא ומצמרר. הפסיכולוגית הרימה ראש מפנקס הרשימות שלה, ושאלה "מתי בפעם הראשונה נישקת גבר?"

– את מתכוונת למשחקי אמת-או-חובה, בכתה ד'? או למשהו רציני יותר. אני משערת שלמשהו הרציני. קצת אחרי שניהלנו את השיחה ההיא שדיברתי עליה, אמא לקחה אותי לצלם מקצועי, לעשות לי בוק. דיגמנתי לו כמה בגדים, ואחר כך הוא שאל את אמא שלי שישבה בצד אם יש מצב גם לצילומי עירום אמנותי. אמא שאלה אותי מה דעתי ואמרתי שאין לי בעייה אם זה בסדר מבחינתה ואם היא רוצה. עשיתי כמה פוזות כמו בסרטים והוא התרוצץ עם המצלמות מכל הכיוונים. זה היה דווקא נעים להרגיש שמישהו מבוגר מתעניין בי ככה. אחר כך התלבשתי בחלוק שהוא נתן לי, והוא הראה לאמא שלי את התמונות על מסך של iPad. הם קראו לי להצטרף, וגללתי. אהבתי את עצמי.

היא השתתקה לרגע, משחזרת ומארגנת את הסיפור שלה. "מה היה אחר כך?" שאלה יפעת. ויוליה חזרה לתיאור המדוייק והשקול והסדור שלה.

– אחר כך אמא שלי והצלם זזו הצידה ודיברו על משהו. ואז אמא שלי באה אלי ואמרה לי שהצלם רוצה שאני אמצוץ לו, ושאלה אותי אם אני רוצה למצוץ לו. שאלתי אותה אם היא רוצה שאני אמצוץ, והיא אמרה שזה יכול להיות שיעור מצויין בשבילי לחיים: אנחנו נעמוד מולה, והיא תגיד לשנינו מה לעשות. וככה אני אדע לטפל בגברים שיהיו לי.

– זה היה בכוח?

– מה פתאום כוח? מי יכול עלי בכוח, ועוד כשאמא שלי שם? זה הכל היה ברצון. אמא שלי אפילו אמרה לו לא להשתמש בידיים שלו. ושלא משנה מה – הוא לא מחזיק את הראש שלי ולא דוחף את הזיין פנימה בכוח. ואם אני רוצה להפסיק – אני יכולה בכל רגע. בדיוק כמו שאמרתם לי כאן עשיו, כשהתחלנו לדבר.

– היו עוד גברים שנפגשת איתם?

– היו עוד ארבעה. אמא שלי בחרה את כולם.

– והיו גם מקרים שבהם קיימת יחסי מין מלאים?

– אחד נבהל בפגישה הראשונה. עם השלושה האחרים שכבתי אחרי כמה פגישות. הם הזמינו אותנו למסעדות, וקנו לי בגדים.

וקסמן התערבה, בוחרת ושולפת מספר תמונות מתיק הקרטון המאגד את חומרי חקירות הרצח. אסופת התמונות הזאת תיעדה את הנרצחים שהתגלו עד כה – הרבה לפני שהפכו לגוויות נרקבות. היו שם תמונות שנלקחו מתעודות זהות, ונמצאו בבתיהם, ועל גבי המכשירים הסלולאריים שלהם.

– את מכירה מישהו מהגברים האלה? הם היו בין אלה שאמא שלך הביאה אותך אליהם?

יוליה עברה על התמונות בזו אחר זו, ואז פרסה אותן כפסיפס על השולחן המשרדי שמולה. "לא. מעולם לא נפגשתי איתם. הגברים שאמא שלי בחרה היו יותר… היו יותר מסודרים במראה שלהם. מי אלה?"

– אנשים שאנחנו חוקרים לגביהם.

– אבל יש עוד משהו שאתם לא מספרים לי. זה ברור. תפסיקי לחשוב שאני ילדה קטנה. מה את מסתירה ממני? מי אלה?

– יוליה, אני לא יכולה להגיד לך יותר.

– אז גם אני לא יכולה להגיד לך יותר. אמרת שאני יכולה להפסיק בכל רגע – אז אני רוצה להפסיק עכשיו. אני רוצה לחזור הביתה.

העובדת הסוציאלית התערבה בשיחה. "אני חוששת שהלילה תצטרכי לישון כאן". טון הדיבור של יוליה ואופן החזקת הגוף הפכו תוקפניים ממשפט למשפט. "את חוששת – או שאת מודיעה לי? חוצמזה, איפה אמא שלי? היא יודעת שאני כאן? אני יכולה לקבל את הטלפון שלי להתקשר אליה?" עכשיו, היה תורה של הפסיכולוגית. "אנחנו צריכים לבדוק הלילה כמה דברים. אני מבטיחה לך שכשנפגוש את אמא שלך נודיע לה שאת כאן. בינתיים, ידאגו לך כאן". וקסמן זיהתה הזדמנות. היא יצאה מחדר התשאול, והתקשרה על מנת לבקש איכון מיקום הטלפון של לנה. אם תענה לשיחה מבתה – אפשר יהיה להבין היכן היא. כאשר קיבלה אישור כי צוות האיכון מוכן לפעולה – שבה לחדר, ובידיה הטלפון של הבת. "את יכולה להתקשר אליה, אבל אנחנו מבקשים שתעשי את זה עם דיבורית. ורק בעברית". יוליה הנהנה, לוחצת על מקש החיוג המהיר. אלא שההודעה הקולית בישרה שהמנוי אינו זמין. וקסמן נטלה לידיה את הטלפון, ויצאה מהחדר. במסדרון, שלחה מהמכשיר הודעת ווטסאפ ללנה, מתחזה לבתה. "אני ישנה הלילה אצל חברה. אם את רוצה לדבר איתי – תתקשרי. אני לא רואה הודעות". היא הנחתה שוטרת זוטרה להמתין לשיחה, ככל שתגיע, להתחזות משך זמן ארוך ככל האפשר לחברה אצלה נמצאת יוליה, על מנת שיהיה די זמן לבצע את האיכון – ולהפיץ מיידית את תוצאות האיכון.

שעת סיום שיעור הטינדר כבר חלפה זה מכבר, ויפעת התקשרה לדנה על מנת לוודא שיוליה לא הגיעה למקום גם לאחר שהוזעקה ועזבה. לא היא וגם לא עמרם. כרבע שעה של שיחות טלפון וחיפוש באינטרנט הובילו לאיתור כתובתו של עמרם. הצוות שהוקפץ למקום במכוניות מוסוות, ללא סירנות, פרץ את הדלת ופגש בלנה ניצבת בכניסה לחדר השינה, שתי מסרגות בידיה וצעיף בתהליך סריגה כלוא ביניהן. על המיטה בחדר השינה, שכב עמרם. עירום, ידיו ורגליו קשורות אל רגלי המיטה, פיו חסום בסרט הדבקה, ובתוך הפה תחובים תחתוני אישה. וכשראה את הנכנסים, התפתל בזעקה אילמת.