"פולה, את מוכנה?"

"עוד רגע בן גוריון. אתה יודע כמה אני שונאת את הערבים האלה שאתה גורר אותי אליהם. למה אתה לא יכול לשבת ערב אחד בבית ולהירגע?"

"כי אם הייתי יושב בבית דברים לא היו קורים."

"חוצמזה, אתה יודע בדיוק כמה אני אוהבת…"

"את מי?"

"אותם, כמובן. המונרכים מרחובות."

"מה ויצמן כבר עשה שנפגעת כל כך? הוא הרי ג'נטלמן בריטי ממש מושלם."

"לא משנה כמה שנים אתה חי בלונדון. אפשר להוציא את ויצמן מפינסק אבל אי-אפשר להוציא את פינסק מוויצמן."

"את זה את הרי יכולה להגיד גם עלי. איכשהו שנינו נולדנו באותה סביבה."

"נכון. אבל אתה מעולם לא ניסית להיות משהו אחר. תראה את הארמון שהם בנו להם ברחובות. ואם תשאל אותי, זה הכל בא מוורה אשתו. היא חושבת שאם היא למדה רפואה ודיברה עם הוריה ברוסית ולא ביידיש, היא יותר טובה מאחרים. מתאים לה לגנוב גבר שהיה מאורס למישהי אחרת. אתה יודע, פגשתי פעם בהדסה בירושלים את ד"ר סופיה גֶצוֹבָה הזאת, שהייתה מאורסת לוויצמן לפני ורה. אני חושבת שהיא הייתה הרבה יותר… מעניין מה ויצמן מצא בוורה. אתה יודע, אומרים שהוא היה פרפר לא קטן. גבר יפה, שרמנטי, גבוה…"

איה הביטה במופגן כלפי מטה. "אנחנו עוד צריכים למצוא דרך להגביה אותי ולגרום לעודד להיראות נמוך יותר,” הסבירה לקהל הקטן בסלון הבית. בן גוריון/עודד, מצידו, הזדקף ובחן עצמו במראה, מחליק על שערו המלא ומסדר אותו ככתר – דוגמת זה הלבן המעטר את קרחתו של בן גוריון האמיתי.

"פולה, אני מבקש. בואי נמשיך את השיחה הזאת באוטו. הוויצמנים מחכים לנו לארוחת ערב. ואני בטוח שאם הוא היה נשוי עכשיו לגצובה – היה לך גם מה להגיד עליה."

"כמו שלך, בן גוריון, יש מה להגיד עליו. אז תסביר לי בכל זאת, למה אנחנו נוסעים אליהם?"

"כי אני רוצה להסביר לוויצמן מה יהיה התפקיד שלו בתור נשיא המדינה, אחרי שהיה נשיא האסיפה המכוננת."

"נשיא?? מה זה בדיוק נשיא? כמו טרומן? שמנהל את כל העניינים? אתה השתגעת? מה אתה צריך אותו על הראש?"

"אל תדאגי. אנחנו זה לא אמריקה. אולי עוד פעם נהיה, ויהיה לנו ראש ממשלה שנהנה מסמכויות שיש באמריקה רק לנשיא. אבל בינתיים נשיא זה לא יהיה כמו אצל האמריקאים, זה יותר כמו המלך או המלכה באנגליה. 'ראש המדינה' אבל רק באופן ייצוגי. הוא מייצג את המדינה."

"אז למה לא הצעת לאלברט איינשטיין? הוא היהודי הכי יצוגי כיום."

"זה בלי ספק רעיון מעניין. אבל אני חושב שהוא יעדיף להתעסק במדע. אולי הוא פעם יגיע לישראל ואז נראה."

"אבל למה היית צריך דווקא את ויצמן בתור נשיא?"

"כי אני יודע שאם הוא יהיה נשיא – הוא לא יפריע לי במקומות אחרים. את מבינה, יותר מדי אנשים מסבירים שצריך לתת לו משהו. ומדברים על כמה שהוא היה חשוב בעניין של הצהרת בלפור, ובבניה של הקשר של הציונות עם אמריקה."

"אבל כולם יודעים: בלפור זה הכל הרוטשילדים, ואמריקה זה בכלל השופט ברנדייס. וזה ההצלחה שלך בוועידת בילטמור. שלך, בן גוריון – ולא שלו למרות שוויסגל, העוזר המהולל שלו, חושב אחרת. מי בכלל יזכור בעוד שנים את וייסגל ואת הזכרונות שהוא בטח כותב עכשיו ומפאר ומשבח את וייצמן."

"אבל בכל זאת, פולה, אי-אפשר להשאיר אותו לגמרי בחוץ. הוא אמנם חולה אבל הוא עלול להתחיל לדחוף את האף. אז סידרנו לו תפקיד שבו המקום היחיד שאליו הוא יוכל לדחוף את האף תהיה המטפחת. אין כמו האינסטיטוציה."

"אינסטיטוציה, פרוסטיטוציה… העיקר שאתה יודע מה אתה עושה. אני יוצאת לבקש את הנהג להתכונן."