למחרת, נסעה דנה בסוף יום העבודה אל המשרד בו התמקמו גולן ואלול, הסתגרה עם גולן בחדר הישיבות ושחזרה באוזניו את היום הקודם בבית-החולים. גולן, תכליתי כתמיד, תהה האם יש לדעתה מישהו העומד להשתחרר מהיחידה, או מישהו בכלל, המסוגל להיכנס לנעליו של אלול. דנה זעמה. "תגיד, עד כדי כך אתה לא אנושי? לפני דקה שמעת את זה בפעם הראשונה וכבר אתה חושב על מחליף?"

"עם יד על הלב, ובהתחשב בכך שאנחנו יודעים שגם את תצטרפי אלינו, את לא חשבת על זה?"

"בעצם אולי כן. אבל לי לקח לפחות עשר דקות נוספות."

"טוב. בטח היית נסערת בגלל הסיפור של נועה. אני בטוח שבכל מקרה אחר היית חושבת על כך לא פחות מהר ממני."

אלול נכנס אל החדר בפנים אבלות והשניים השתתקו, מחייכים חיוך רחב ומזוייף. דנה קיבלה אותו בברכת "מה שלומך" לבבית. וגולן הוסיף, "איך אתה מתקדם? מסיים בקרוב?.” דנה הביטה בו בזעזוע, והוא תפס שניה אחר כך כי דבריו יכולים להתפרש עכשיו אחרת. "זאת אומרת…. הפרויקט מתקדם?"

"כל עוד אני כאן הוא מתקדם. ואתם רואים שאני עדיין כאן, למזלה של החברה הזאת.”

הוא הוריד מהמדף קלסר, עיין בו ולקח אותו עימו כשהוא יוצא מן החדר, מותיר מאחוריו את אלול ואת דנה. זו עקבה אחריו במנוד ראש, מפריחה נשיפה של צער.

"אני לא חושבת שאוכל לעמוד בזה. אלוהים אדירים, איזה מסכן! ואנחנו לא ידענו. כל הזמן הזה זה קינן בו, אולי הוא אפילו ניסה לרמוז, ולא ידענו."

"אולי בחרנו שלא לדעת. אנחנו הרי תלויים בו. בלי אלול אין הרבה סיכוי למיזם הזה. האיש אולי אזוטרי באופן שבו הוא מתייחס לנמלים, אבל הוא הבנאדם היצירתי ביותר שאני מכיר."