חגית וקסמן הריצה שוב ושוב את הקלטת החקירה של אפרת. משהו בסדר הדברים הפריע לה. היא ידעה שמשהו אינו שלם. לפתע, תפסה את החוליה אותה החמיצה – החוליה החסרה. היא חזרה לקבצים שחולצו מהדיסק הקשיח במחשב שהובא מהכלא – והשוותה אותם לספר הסיפורים של אפרת. עכשיו, כשהיא יודעת שאפרת הייתה קרבן סחיטה במקרה של הסיפור הראשון, וששאר הסיפורים נמצאו למעשה בידיו של שהרבני – מה מנע ממנו בעצם לפרסם גם אותם?

היא החליטה להרחיב עוד יותר את מעגל הנחקרים והעדים. מהרגע שבו התברר לה שהזירה הספרותית אוצרת אפשרויות שאליהן לא היה צוות החקירה הקודם מודע כלל – הגיע הזמן למקד את תשומת הלב דווקא בזירה הזאת. בפגישת העדכון היומית שלה עם לויטן, הציגה את שני השמות הראשונים אותם היא מציעה לתשאל – והוא סינן שריקת השתאות משועשעת. לא בכל יום חוקרת המשטרה את עורך מוסף הספרים הנחשב במדינה, ואת אחד מבכירי עולם המו"לות. ובכל זאת, הוא הסכים במאה אחוזים עם הניתוח שלה, לפיו אלה עשויים להיות בדיוק המקומות שבהם יימצאו פרטים חדשים. "כדי לא לעשות יותר מדי רעש, אני מציע שנגיע אליהם לגבות את העדות אצלם", אמר-קבע, כשצורת לשון הרבים בה הוא משתמש מבהירה באותה הזדמנות גם את כוונתו לקחת חלק בגביית העדות הזאת.

העצבנות והמתח ניכרו בעורך המדור הספרותי של "הארץ". יום קודם לכן, טלפן העורך אל כתב המשטרה של העתון – אשר הופתע לקבל שיחה ממי שמעולם לא החליף איתו יותר מ"שלום" מנומס במסדרון. מה לכתב פלילים זוטר ולעורך מיתולוגי של מוסף הספרות? מה שהפתיע את הכתב עוד יותר, היה הניסיון של העורך לדלות פרטים אודות נהלי חקירה של המשטרה. "אני מנסה לערוך סיפור קצר שמספר על חקירה משטרתית", הסביר העורך. כיוון שהמקרה היחיד בחייו שבו היה מעורב בעניין פלילי כל שהוא נגע לסיפור הגנוב אותו פרסם תחת שמו של שהרבני, וכיוון שידע היטב את הנסיבות בהן סיים שהרבני את חייו – היה ברור לעורך מה עתיד להיות נושא השיחה. עכשיו, כשהוא יושב במשרדו מול לויטן מימין ווקסמן משמאל – תהה העורך, כשם שתהתה אפרת ימים אחדים קודם לכן, מה בעצם יודעים בני שיחו.

"אתה פרסמת את הסיפור של שהרבני, שזכה בתחרות שלכם". הוא הנהן. "ואתה פרסמת שני סיפורים של אפרת הלוי". הוא הנהן שוב. "מה אתה יכול להגיד לי על הקשר ביניהם?".

יותר משחשש למוניטין המקצועיים שלו – ולאלה של העתון – חשש העורך להסתבך בפלילים. ברור היה לו כי עורכים ספרותיים – מבריקים ככל שיהיו – אינם עשויים מהחומר המאפשר לשרוד בתי סוהר. וכך, בתוך פחות משעה וחצי, כבר יצאו החוקרים כשבידם לא רק עדותו המלאה האמיתית והשלמה לחלוטין, לרבות הפרטים הנוגעים להסדר הפרסום של סיפוריה תמורת שתיקתה אליו הגיע עם אפרת – אלא גם העתק של קובץ הווידיאו שבו מודה שהרבני בסחיטת הסיפור, ובניסיון לסחוט את ספר הסיפורים. וכדי להדק עוד יותר את הטבעת סביב אפרת – הציג גם המו"ל של שהרבני מהלך עניינים מקביל לזה שאותו הציג העורך הספרותי. גם הוא קיבל קובץ וידיאו. ובעקבות הקובץ הזה – חזר בו מיד מכוונתו להוציא לאור את ספר הסיפורים שהוגש לו על ידי שהרבני. ושהרבני מת מעט אחר כך. והוא אמנם לא דיבר עם אפרת – אבל הוא יודע שהיא פרסמה את ספר הסיפורים שלה, שהוגש לו בחתימתו של שהרבני. והוא הצטער שבחרה בהוצאה אחרת, כי הספר בפירוש טוב לטעמו.

כשנכנסה אפרת אל חדר החקירות שאליו הוזמנה שוב, זיהתה הבדל מהותי באופן שבו הוכן המקום לקראת בואה: מחשב נייד הוצב הפעם מול הכסא שנועד לה, מחובר אל מסך חיצוני גדול. החוקרת שאותה הכירה מהמפגש הקודם התיישבה לצידה, מול המחשב. רגע אחר כך, נכנס לחדר גבר מבוגר יותר, אותו הציגה החוקרת כ"אלי לויטן, ראש צוות החקירה המיוחד". לויטן התיישב מול השתיים, מעברו השני של שולחן העץ המהוה, בוחן את אפרת, לוכד את עיניה בעיניו. "לפני שנתחיל, יש לך משהו נוסף לספר לנו, מעבר למה ששמענו כבר ממך בפעם שעברה? נזכרת במשהו נוסף?" אפרת נדה בראשה, שותקת. לויטן החווה בידו לעבר המחשב, וחגית הקישה בעכבר, ושהרבני דיקלם את דבריו. אפרת שתקה, המומה. "ראית פעם את הווידיאו הזה?", שאלה חגית בתוקפנות. "מדהים. אבל זה בדיוק מה שאמרתי לכם. מאיפה יש לכם את זה?", ענתה אפרת, עוקפת את השאלה. "את לא עונה לנו", הרעים עכשיו לויטן, ואז הוריד קולו, עובר לטון מתחקר-דידקטי, מדגיש כל מילה "אנחנו שואלים האם ראית פעם את הווידיאו הזה".

לשניה אחת, הרהרה אפרת האם אין זה הרגע הנכון לפעול כפי שסיכמה עם אשבל: לבקש לעצור ולהתייעץ עם עורך דין. אלא שהיא הרי יודעת שעצירה כזאת – היא בבחינת איתות ברור המזמין חקירה עמוקה עוד יותר. וברגע הבא החליטה כי לעת עתה אין בעצם בדברים כדי לשנות את התמונה הגדולה מבחינתה ומבחינת מעמדה מול המשטרה. הם כבר יודעים ממילא שהיא נסחטה, והיא זאת שסיפקה את המידע אודות הסחיטה הזאת מרצונה, כבר בחקירה הראשונה. "לא ראיתי את הווידיאו הזה מעולם. זאת פעם ראשונה שאני רואה אותו. והוא רק מחזק את מה שסיפרתי לכם".

הספקנות והציניות פיעפעו כחומצה מותזת מפיו של לויטן. "ועוד מעט תגידי גם שאין לך מושג מה גרם לו להתיישב מול מצלמה ולהתוודות כמו ילד טוב ירושלים. סתם בוקר בהיר ורגיל, שבו פושע מגדל לעצמו פתאום מצפון". אפרת הביטה בחוקר, והביטה בחוקרת – ואימצה גוון ציני משלה. "אני מתחילה להרגיש מיותרת: אתה הרי יודע בדיוק מה אני אגיד. אז כן: אין לי מושג מה גרם לו להתוודות. ואם אין לכם עוד שאלות – אז אולי אני יכולה ללכת, עד לפעם הבאה שבה תזמינו אותי".

"את לא הולכת כל כך מהר", הודיע לה קצין המשטרה, עובר למתקפה חזיתית. "איפה בעצם היית כששהרבני נהרג?" אפרת הביטה בו בהפגנה מוחצנת של שעשוע. "אתה באמת חושב שאני זוכרת איפה הייתי ביום מסויים, לפני אני-לא-יודעת כמה חודשים? או אולי בעצם זה כבר לפני יותר משנה? איפה היית אתה באותו בוקר? מצד שני, אם תגיד לי באיזה תאריך מדובר, ותרשה לי להסתכל ביומן הפגישות בטלפון שלי – אולי יהיו לי תשובות". הוא החווה בידו תנועה של אישור, והפטיר "האחד בספטמבר של השנה שעברה, רבע לשמונה בבוקר". והיא שלפה את הטלפון מתיקה, מעבירה אצבע – ועוברת לחיוך רחב, תוך שהיא מפנה את המסך אל חגית, היושבת לצידה. "באחד בספטמבר בתשע בבוקר הייתי בספריה הלאומית בירושלים. הזמנתי שם כמה ספרים נדירים שהייתי צריכה בשביל הדוקטורט שלי, וישבתי באולם הקריאה. וצילמתי בטלפון הנייד גם עמודים מסויימים מהספרים האלה, כולל את ההקדשה של אבא קובנר על ספר שלו שנתן לדוד בן גוריון. אני מקווה שבמשטרה יודעים מי זה אבא קובנר, ולא תנסו להזמין גם אותו לחקירה. ואתם יכולים לראות את התמונה הזאת של ההקדשה על הטלפון שלי, יחד עם ציון הזמן המדוייק. תשע ועשר דקות. וקצת קשה להרוג מישהו במרכז תל אביב בשיא התנועה ברבע לשמונה בבוקר ולהיות בספריה הלאומית בתשע ועשרה".

לויטן לא אהב את התפנית הזאת. אפרת של החקירה הראשונה, שבה צפה שוב בווידיאו מעט קודם לכן, על מנת לרענן את זכרונו, הייתה אישה נסחטת. אם פושע מליגה ג' דוגמת שהרבני הצליח להפחיד אותה ולגרום לה לוותר על יצירה שלה – ודאי שהמשטרה אמורה להפחיד אותה. והנה אפרת שיושבת כאן עכשיו היא אישה בטוחה בעצמה הרבה יותר. לפתע, חשב שאולי משהו השתנה בחייה הפרטיים. הוא ידע כמובן על קשריה עם אשבל, מתוך צו ההאזנה שאותו הוציא, ומתמלילי השיחות בינה ובין האלוף במילואים שעליהם הקפיד לעבור מדי יומיים. שום דבר שנוגע לחקירה, ובעצם שום דבר מיוחד – אם לא להתייחס לאופי המיני הברור של אחדות מהשיחות האלה. אבל מין בהסכמה בין אנשים מבוגרים הרי אינו עבירה. והוא כאן בשביל לחקור את העבירה החמורה ביותר בספר החוקים. רצח.

הוא אומר לה שהוא רוצה לשמוע אותה מספרת שוב את הסיפור שלה, מהתחלה. כן, הוא יודע שסיפרה אותו בפעם שעברה, לחוקרת. אבל הפעם זה הוא, שרוצה לשמוע בזמן אמת. ויש לו שאלות קטנות של השלמות וירידה לפרטים שוליים – והיא עונה על כולן. בשלב מסויים הוא עובר לשאול על אשבל – והיא תוהה מה עניינו של הגבר שאיתו היא חיה כיום לסיפורים שכתבה בעבר. וגם אחרי החקירה הזאת, לויטן אינו משוכנע האם היא שחקנית טובה כל כך – או שבאמת היא מספרת את כל שהיא יודעת, ואינה אלא קרבן תמים.