משרד הארכיטקטים של בניין המשרדים החדש שידר כסף. דגמי קרטון של מבני פאר הוצגו בחדר ההמתנה ובמסדרונות, ותוכניות ממוסגרות עיטרו את הקירות. קירות חדר הישיבות כוסו תוכניות בחתכים שונים, ואחרות כיסו את השולחן.

הארכיטקטית הראשית של בניין המשרדים הרצתה במרץ את חזון התכנון שלה: "הרעיון המרכזי הוא שזה יהיה כמעט Open Space אבל עם מידה רבה של פרטיות.”

אלול סיים לבחון פרט בתוכנית שלפניו, וקבע ביובש "ומכל מקום במשרד, מי שירים את הראש – יראה כמובן את החדר של דנה.”

"מקור אמיתי להשראה,” החמיא רועי.

דנה, שעמדה מול התוכנית שעל אחד הקירות, הסתובבה לעבר הקבוצה שסביב השולחן. "אני מקווה שזה לא יותר מדי בשבילכם.”

"מה אתה רוצה, אלול,” עקץ רועי, "שמכל מקום במשרד יראו דווקא אותך? אתה יודע איזו ירידה תהיה בפריון? אני דווקא בעד לחפש איזה מרתף בשבילך.”

גולן העביר את הדיון לפסים רציניים יותר, מבקש לדעת אם למי מחבריו יש שאלות או הערות.

רועי מיהר לבלוע את עוגיית החמאה שאותה כרסם, שוטף את פיו במעט מים. "אחרי המשרדים ביחידה – כל דבר כבר יהיה טוב יותר.”

דנה, שחזרה לשבת לצידו, המתינה מספר שניות, מארגנת את מחשבותיה. "תראו, אתם יודעים שעשיתי סקר די רחב בחברות היי-טק, לחפש רעיונות.”

אלול הניד ראש במחווה מופגנת. "יש מי שמחפשים רעיונות למוצר, ויש מי שמחפשות רעיונות לשטיח.”

"ויש מי שמטאטאים מתחת לשטיח,” ירתה דנה.

"מטאטא דווקא הולך עם מכשפות,” סנט אלול.

"ומעניין מה הולך אתך, או בעצם מי כבר הייתה הולכת אתך.”

גולן, שוב, הרגיע. "אפשר לחזור לעניין? דנה?"

"אני חושבת שבסך הכל הרעיונות כאן יפים…” היססה – ורועי התערב וקטע אותה.

"אבל אנחנו יודעים שיש איזה שהוא אבל בהמשך המשפט. אני מכיר את המנגינה."

"תראו, משרד משדר משהו. תסלחו לי על האנלוגיה – אבל זה בדיוק כמו בגדים. שופטים אותנו לפי מה שאנחנו לובשים."

רועי חייך. "ואני חשבתי שאת אישה מתקדמת, שלא מתעסקת בשטויות האלה, של איך שנראים ועל מה מסתכלים.”

"אני אישה מספיק ריאלית לדעת שאנשים מסתכלים, ועל מה אנשים מסתכלים. ואני מחליטה מה לספק להם כדי שיסתכלו עליו. עכשיו, בואו נחזור רגע למשרד. מה אנחנו רוצים לומר למי שנכנס אלינו?"

אלול נשאב למשחק. "שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים.”

רועי הרהר. "שאנחנו מבוססים מספיק – אבל לא מוציאים כסף מיותר על עיצוב פנים, במקום על פיתוח מוצר.”

דנה חייכה את אותו חיוך השמור למורה המודה לתלמיד החביב עליה במיוחד, שנתן זה עתה תשובה נכונה. "לדעתי – שאנחנו מבינים את חוקי המשחק של המבקרים שלנו. שאנחנו מספקים להם את הסביבה שהם מצפים למצוא.”

גולן הניד ראש בהסכמה.

עכשיו, פנתה דנה לארכיטקטית: "תראי, את מסכימה איתי, שאפשר היה למקם את המשרד הזה בכל מקום בסאניוול או בבוסטון?"

"נכון. היי-טק זה היי-טק. גם המשקיעים שלכם הם אותם משקיעים."

"נקודה נכונה – אבל אני מחפשת משהו נוסף."

הארכיטקטית עטתה ארשת של שאלה, מניחה לדנה להמשיך. ודנה לחצה בעוז על הדוושה, נסחפת במילותיה שלה.

"לא יודעת מה. אולי את לא הבנאדם שיכול להתמודד עם זה, במסגרת הכלים שלך והתקציב שלנו. אולי באמת הכל צריך להיות סטנדרטי אמריקאי. אולי באמת אנחנו חיים בתוך בועה, ומה שקורה שלושה בניינים מאתנו, בבית ספר שמלמד פרקי תהילים במקום מתמטיקה לא מעניין אותנו. תחשבו על מכון ויצמן, ועל המחשב הראשון בישראל, ויצק, שהם בנו בעצמם עוד בשנות החמישים ועל הגולם, המחשב שהם בנו בשנות השישים. גם שם, הקימו אותו בתור בועה: חמש מאות מטר מהמכון ומהווילה האירופית שחיים ויצמן בנה לעצמו יחד עם ורה, בהמשך אותו רחוב – נמצאת הרי שכונת שעריים."

רועי קטע אותה. "לא שאני לא מסכים אתך, אבל את לא לוקחת את זה רחוק מדי? בסך הכל, אנחנו מתכננים משרד.”

"ואחר כך ננפיק, ואתה תתכנן וילה. ותתחתן, ותשלם מס הכנסה, ויהיו לך ילדים, ויום אחד תסתכל מסביב, ותשאל לאיזו מדינה הם גדלים. ותתלבט אם לא היית צריך להקים את החברה הזאת בכלל בבוסטון."

גולן, תכליתי כהרגלו, פנה לארכיטקטית, מבקש לדעת כמה זמן ייארך להערכתה התהליך כולו. הארכיטקטית קימטה מצח, תלתה עיניים באוויר כמבקשת רחמי שמים, ואז הבטיחה משהו כמו חודשיים-שלושה. הבניין בשלבי גמר סופיים, ומה שצריך זה רק חלוקה פנימית וריהוט. ובכלל, יש כבר כמה שוכרים שנכנסו לקומות אחרות.

"ובינתיים חוזרים למרתף,” סיכם אלול.

"חוץ מדנה, כמובן, שנוסעת לתערוכות ומטיילת בעולם,” עקץ רועי.

דנה התעוררה ממקומה. "אתה יודע, לפני שהתחלנו חשבתי שזה תענוג הרבה יותר גדול.”

רועי לא הרפה. "שנעשה לך יום התרמה למסכנים?"

"לא. מצד שני אתה מוזמן להכין איתי את השקפים למצגת למשקיעים הבאים. אתה יודע, הקבלן ההוא."

"לפי החשבון שלי – יש לנו כבר מספיק כסף. לא עדיף לוותר על המאמץ? תראי באיזו קלות קיבלת את המימון כאן, וכמה שאת מתאמצת בשביל הקבלן שלך. חוץ מזה – הוא אנטיפט."

"הוא שלך לא פחות מכפי שהוא שלי, רועי. ואתה הרי יודע שלכסף אין ריח. ובכלל, כסף מגייסים כשאפשר ולא כשצריך. המשקיעים לא ממש עומדים בתור בימים האלה, למרות שכרגע גילינו שיש יוצאים מהכלל.

רועי נשמע בטוח בעצמו כאשר הצהיר רגע אחר כך, שמבחינתו אפשר לוותר על הקבלן. "אני מוכן להתערב, שנוכל לקבל עוד מהמשקיע המסתורי הזה, שעורך הדין הביא לנו. הוא נשמע מחוייב.”