איני זוכרת בדיוק של מי היה הרעיון לפנות ליעוץ פסיכולוגי. לא במשחק כזה שאני מנהלת עכשיו עם עצמי, מול טקסטים, אלא בדפוס המסורתי: חדר, תעודות על הקירות, ריהוט שקט. מתאים לך יותר מאשר לי: אתה הרי מתנהל בעולם לוגי, שבו יש כלים וטכנולוגיות על מנת להתמודד בעזרתם מול כל אתגר, וצריך רק לדעת לבחור ולשלוף את המכשיר הנכון מהארגז הממתין על המדף. אנשים בריאים ובטוחים בעצמם הולכים לפסיכולוג. אלה שצריכים ייעוץ, אינם מבינים בדרך כלל עד כמה הם זקוקים לו.

איני יודעת גם עד היום להסביר את פשר המועקה שחשנו שנינו בנשואינו. כלומר, אם אני מניחה כי אכן לא ידעת דבר על המתרחש בירושלים. אלא שהמתח בו עמדתי אני הגיע כנראה עד לבית, ובעצם לא יכולת שלא לחוש בו, גם אם לא היכרת את התמונה כולה.

תחילה, נפגש הפסיכולוג עם כל אחד מאיתנו בנפרד, ואחר כך זימן אותנו לשיחה משותפת. הפגישות איתו היו חוויה משעשעת. מוזר לאן מגיעים, כשאומרים לך לדבר חופשי, ושומרים על מינימום של התערבות מכוונת. בשיחות עימו הייתי סגורה, שמרתי על רבים מהפרטים לעצמי. וגם אם כל פסיכולוג יאמר בוודאי כי אין זו הדרך הנכונה לנקוט שעה שאני באה אל חדר הקבלה של בני מקצועו, הרי שלא הייתי נכונה עדיין לשטוח את הדברים במלואם, כפי שאני עושה כאן, עכשיו. מי יודע, אולי היתה פתיחות יתר שלי אז חוסכת ממני את השלב הנוכחי. ואולי דווקא הריחוק המושג באמצעות הכתיבה יתברר בסופו של דבר כתרופה הטובה ביותר לסרבנית טיפול כמוני. ואם ייפלו הדברים לידיו של מישהו שיכתוב את אותו מאמר מדעי הדן בתיראפיה באמצעות כתיבה, אני עוד עשויה להפוך לשפן הניסיונות של הפסיכולוגיה הנכתבת.

החלק היותר מעניין באותו טיפול, היה המפגש המשולש. הוא, אנחנו, ומתמחה שלו, שברירית, אנמית, מאחורי מראה חד כיוונית, רושמת לצורך ניתוח מאוחר יותר. הוא ביקש ממני להעלות דימוי, לתאר אותך כבעל חיים, על פי בחירתי. המחשבה הראשונה שלי היתה על נמר. בודד, דרוך, מאיימת לזנק. אתה, בתורך בחרת בנחש. מתפתל, ערמומי, מפתה. כששאל אותך הפסיכולוג, על האינטראקציה בין הנמרה לנחש, על מקומם של השניים בתמונה שאני מציירת בדמיוני, ענית שהם עומדים בפינות מנוגדות, באלכסון, המרחק הגדול ביותר שמתירה המסגרת. מבקשות להתקרב, להצטרף זה אל זו במרכז – חוששות בשל השוני שביניהן.

אצל שחפים, אגב, יש תופעה דומה. שעה שהם על הארץ, הם שואפים להתכנס בלהקות, נמשכים זה אל זה, אולם אינסטינקט ההתגוננות שלהם מכתיב להם מרחק קבוע. משהו שהצפרים, המומחים לעניין, מגדירים כטווח ניקור. אין שחף החושף עצמו למקורו של שכנו.

@

אחרי השיחה הזאת עם הפסיכולוג, הודעתי למיכל כי אני מתכוונת לנתק את הקשר שביננו. אמרתי לה שאני חשה כי חיי נשואי מתערערים תחת רגלי, וכי הם חשובים לי מכדי שאוותר עליהם. "אני מכירה אותך טוב מדי", השיבה. "את זקוקה לי – לא בשל מי שאני אלא בשל הגיוון שאני מהווה. ואם לא איתי – תעשי זאת עם מישהי אחרת. הפעם הראשונה היא הקשה ביותר, ואחר כך זה הופך להרגל". התקוממתי על ההמעטה הזאת בערכי, הצגתי כמי שאינו שולטת ברצונותיה. אלא שימים אחדים אחר כך מצאתי עצמי, שוב, מארגנת עימה מפגש.

הפעם הזאת זכורה לי יותר משאר הפעמים. בתוך התדריך הכמעט טכני שלה, כאשר היתה מורה לי בדיבור בעצם המשגל להחליף תנוחה או לשנות מקצב תנועותי, עברה מיכל ללשון זונות ממש. כמו ילד קטן המגלה את חדוות המילים האסורות – זין, וקוס, ותחת, על כל הצירופים האפשריים שלהם, חרגה גם היא מהסגנון המתון, הציני והמרוחק שלה, והפליגה בתיאורים של מה שמתרחש עכשיו בתוכה, שעה שאני מניעה אצבעות, ולשון. הניגוד הדהים אותי, ממש כשם שאחר כך, בתום המעשה, הדהימה אותי היכולת שלה לשוב ולהיכנס אל דמותה המוכרת לי. ללא מילה על מה שהיה. מאותה פעם והלאה, חזרה התבנית הזאת על עצמה, עד שכעבור מספר שבועות דרשה ממני בעצם המעשה "אני הזונה שלך. דברי אלי כמו אל זונה". וגם אני גיליתי את ההנאה שבחזרה אל המילים הגסות.