יודה וחבורת האנשים שלו נראו כגיבורי-על הלקוחים מאחד מסרטי הפעולה העתידניים. בחודשים האחרונים, לנוכח התרחבות היקף הפעילות של היחידה המיוחדת והצורך לטפל בכמויות הציוד שלה, נוספו ונכנסו לתמונה כמה וכמה חיילים חדשים. גם הם גוייסו מהשכונה בהליך מהיר שכל כולו התבצע מול המסך של רועי. לבושים במגוון כלי נשק מתוחכמים, תיאמו עכשיו את אוזניות הקשר הזעירות, מעלים ומורידים את משקפי כוונת הוידיאו הצמודות לקסדות. רועי עמד מולם, מסייע, מהדק סרט הצמדה רופף על גבו של יודה, וטופח על שכמו.

"טוב, חברה. אתם נראים כמו רובוטריקים אמיתיים. שיהיה בהצלחה."

יודה העלה את משקפי הכוונת, מסדר את רובה הסער המצוייד במצביע-לייזר במצב הצלב, וחשש מה מתגנב לקולו.

"אתה בטוח שהכל יהיה בסדר? "

"תהיה רגוע. האלקטרוניקה לטובתנו. אתה רק תיזהר לא לנקוע רגל. כל השאר – עלי."

"בטח רגוע,” הפטיר אחד מאנשיו של יודה. "תסביר לנו עוד פעם, למה אתה לא יוצא אתנו? לא מתאים לך להיות רגוע בלבנון במקום להיות מתוח בתל אביב?"

"כי מבחינת הצבא לפעולה הזאת יוצאים יותר מארבעים אנשים. רובם נוסעים עכשיו בשני כלים, שאותם נוהגים נהגים של היחידה, עד לנקודה בגבול שממנה הם מתחילים מסע רגלי מזורז, בחסות החשיכה. יש להם מסע ארוך. קבוצה קטנה, שזה אתם, מקבלים הקפצה במסוק אחד, מבצעים איגוף אנכי ומגיעים ליעד ברגל, מצפון לדרום. פינוי במסוק שני, וכוח חילוץ בשני מסוקים בכוננות למקרה הצורך. פקודת המבצע הפרטנית לטייסים של המסוק הראשון, זה שמכניס את הכוח, מותאמת למספר האנשים שלנו – למרות ששאר הצבא חושב שיש בו הרבה יותר חיילים. שלא לדבר על שני הרכבים שנוסעים לצפון ומלאים בחיילים נוספים. בפועל – יש לנו רק את שני הנהגים מהשכונה. שייסעו בזהירות ולא יסתבכו בתאונה. רק זה חסר לנו.

"אז אמרנו: כאילו ארבעים אנשים נמצאים בשטח. מצד שני – מבחינת הצבא כל האנשים האלה הם רק קולות בקשר, כמו שהיה כוח צביקה במלחמת יום הכיפורים: טנק בודד שהמפקד שלו נתן לכולם הרגשה שהוא כוח שלם שנלחם בסורים. רק שלכם אף אחד לא יחלק צל"שים, כמו שקיבל צביקה גרינגולד. כיום, מבחינת הצבא, הכל עניין של נקודות על מסך של מחשב. ואני הולך לספק למטומטמים שמנהלים את הצבא מול המסך את כל הקולות האלה, ולדאוג שכל הנקודות יופיעו, בזמן הנכון. כמו במשחקי וידיאו. אני גם דואג לתאם שיגור של הטילים שצריך לשגר. יודה מעביר תמונת וידיאו, אתם מצביעים בלייזר – ואני פוגע".

שמעון התאים את רצוועות החגור, מהנהן בהערכה לנוכח ההסבר. "בחיי. תמיד חלמתי להתגייס לסיירת."

יודה סיים להדק את האפוד הקראמי שלו. "סיירת בטטה. מה שהכי מרגיז אותי זה שבחיים לא נוכל לספר מה הלך כאן.”

"אתה יכול לספר,” חייך רועי, "אני רק לא בטוח שמישהו יאמין. וגם אם הוא יאמין – אחרי הלילה לא יהיה לו איך לבדוק.”

"אתם בטוחים שאי-אפשר להצטלם עם המדים האלה?" תהה אחד החיילים המתחזים. "ראיתם כשיצאנו לאילת איך תיירות שוודיות אוהבות סיפורים על הצבא? בחיי, הן היו נשכבות רק מהתמונה של המדים.”

"עזוב את השוודיות לכמה שעות" חייך אליו יודה. "אין תמונות. אין זיוני שכל. ועם הכסף שאנחנו עושים – יהיו מספיק זיונים אמיתיים. תגיד, רועי אתה בטוח שאתה מסתדר לבד עם כל מה שאתה צריך לעשות?"

"אל תדאג. אני אף פעם לא לבד. יאללה. בעוד חמש דקות נוחתים כאן שני מסוקים. אחד לוקח אותכם פנימה ומנחית אותכם על שפת הים. כמו שאמרנו: המבצע כל כך סודי, שאין לטייסים מושג כמה אנשים צריכים להיות בפועל על המסוק – ואתם פשוט שותקים ולא אומרים שם מילה. שתי משאיות נוסעות מהבסיס של היחידה עד לנקודה בגבול שממנה מתחיל המסע של הכוח הרגלי, באיזור בירנית. הנהגים מחכים בסביבה לסיום הפעולה. אני חוזר במסוק השני לשדה דב, על אזרחי, על תקן של המפקד שנשאר מאחור וממשיך לבור – אבל ממשיך בעצם הביתה לעניינים שלנו. בהצלחה."