חשבת שזהו? יש לי חדשות בשבילך. הסיפור שלי ממשיך להסתבך. בעצם מה זה משנה, הרי סופו ידוע ואולי היה ידוע מלכתחילה לכל מי שעיניו בראשו. מה שמעלה את השאלה איפה היו עיני שלי.

העניין עם מיכל החל בכוס קפה שפוכה. מאז נפגשנו, אי אז בערב סוציאליזם סאלוני, ואחר כך במסדרונות המשרד, החלפנו מפעם לפעם מילים של נימוס, מתעניינים זו בעיסוקיה של זו. פעם או פעמיים ניסתה לעמוד על שהביא אותי אל אותה פגישה, שואלת אם יש טעם להזמינני למפגשים נוספים. אלא שצמצום הזמן שבידי, בין ירושלים לתל אביב, בין רותי ובינך, מנע ממני להשיב בחיוב. היא מצידה נטתה לפרש את הימנעותי כחשש מתסבוכת פוליטית, ויש להניח כי הייתי מגיעה לנימוק הזה, לולא התקיים קודמו, אודותיו לא יכולתי כמובן לספר לה.

היחידה הכלכלית, בה עבדה, שכנה במסדרון המוביל ללשכה, ומפעם לפעם הייתי חולפת על פני דלתה הפתוחה. באותה תקופה, נזקקנו לשורת חוות דעת משם, וכך מצאתי עצמי פוגשת בה בתכיפות רבה, לענייני עבודה בלבד. ליבי, עד כמה שהמושג הזה בעייתי, עוד היה איתך ועם רותי, בסדר כזה או אחר, משתנה מיום ליום. אחר כך, באו ההריון, ועימו ההתרחקות מרותי – גם אם לא היתה מלווה במריבה של ממש.

בהזדמנות אחת, כשנכנסתי למשרדה של מיכל על מנת לקחת משם דו"ח שעל הכנתו עבדו ביחידה משך ימים אחדים, נזקקתי להבהרה טלפונית כל שהיא. תוך שאני רוכנת על שולחנה כדי להגיע אל המכשיר, הפכתי כוס קפה מלאה למחצה שניצבה עליו. הנוזל הבוצי השחור, הפושר, התפשט על מצע הזכוכית, מכתים ניירות, ניגר אל הרצפה. עד ששלפה עיתון בוקר מתיקה, ועד שהספגנו בו את שאריות הקפה, היה עליה לשוב ולעשות חלק לא קטן של עבודתה. בתוך ההתנצלויות, הבטחתי לה להזמינה לקפה במקום זה שנשפך, והיא הודיעה מתבדחת שתמורת העבודה הנוספת יהיה עלי לכבדה גם בעוגה, ואני הצהרתי שמזנון המשרד אינו המקום המתאים לפיצוי מעין זה. "אז תזמיני אותי החוצה", סנטה בי, ואני הבטחתי.

אחר כך, הפך העניין לנושא להתלוצצות. אני מכניסה את ראשי לחדרה בבוקר, בדרכי ללשכה, שואל לשלומה, והיא עונה ושואלת מה בדבר הבטחת הקפה שלי. בסופו של דבר, מצאנו עצמנו שותות קפה באולם ההסבה של ההילטון הסמוך לקריית הממשלה, משוחחות על ענייני המשרד, ועוברות מהם לפוליטיקה בכלל. לא היתה לה הערכה של ממש לגוטמן, בו ראתה יציר טיפוסי של שיטה מנוונת הפועל להנצחת השיטה הזאת, והיא ניסתה להוביל אותי להסכים עימה. היא טענה חזור וטעון, כי איני יכולה להאמין בו כפי שאני מבקשת להציג זאת. אחר כך, ניסתה לחקור אם אין כאן מצידי חיפוש אחר קרש קפיצה. רבים וטובים, אמרה, הגיעו רחוק כשהם צמודים לאחוריהם של האנשים הנכונים. לא יכולתי שלא לחייך למשמע התיאור הפלאסטי הזה, מבטיחה לה כי קריירה פוליטית אינה בשלב זה משאת נפשי. את שאלתה בדבר משאת נפשי, תוכניותי, הותרתי בלא מענה. "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה", שאלה אותי בשלב מסויים, והשאלה הזאת נותרה מזמזמת במוחי כל הדרך, עד תל אביב. מה אני רוצה, ומה אני יכולה.

היא היתה צעירה ממני בשנתיים או שלוש. בשנות העשרה שלה עלתה עם הוריה מאחת ממדינות דרום אמריקה, מביאה עימה משם להט שמאלני לאטיני. תפיסת העולם שלה היתה של שחור-לבן: צודק-לא צודק, נכון-לא נכון. לא פעם קינאתי באנשים מן הסוג הזה, שהכל ברור להם. אפילו הם מתחרטים לאחר מכן, הם חיים בשלמות עם עצמם, שכן גם את החרטה הם יודעים להסביר בהשתנות הנסיבות, בפרט כל שהוא שלא היה ברור להם די צרכו שעה שערכו את מאזן השיקול הראשון. כששוחחנו על פעילותה הפוליטית סיפרה, כי גם בארץ מוצאה היו בני משפחתה אנשי שמאל מובהקים, ואחיה אף ישב בכלא בגין פעילותו בשורות המפלגה הבלתי נכונה. "בישראל", אמרתי לה, "עם כל הביקורת השופעת ממך, לא יושבים על כך בכלא". "אלא אם כן אתה כמובן ערבי", השיבה היא. אחר כך, סיפרה על התחקיר הבטחוני המשפיל כמעט, אותו עברה לפני שאושרה קבלתה לעבודה.

אחדים מחבריה מתקופת השמאל היוקדת שלה כמעט שניתקו מגע משעה שלמדו כי היא עוברת לעבוד בשירות הממשלתי. שאלו אותה אם תתכנן ותתקצב פרוייקטים מעבר לקו הירוק, והיא לא ידעה להשיב, אמרה שתחשוב. כאשר נדרשה בסופו של דבר לטפל בעניינו של מפעל שעמד לקום באחת מהתנחלויות הגדה, התייחסה אליו כאל כל מפעל אחר, מפרידה בין עמדתה לבין עבודתה. "איני יודעת", אמרה לי, "למה מותר לרופא לנתח ולטפל באנס, או רוצח, או מחבל, ולהתעלם משיקוליו הערכיים בסוגיית הגניבה או האונס שעה שהוא עושה את מלאכתו, להעדיף על פניהם את שבועת היפוקרטס – בעוד שלי אסור לערוך את ההפרדה הזאת".

לקראת סיום הפגישה, שאלתי היכן ומתי נשתה את כוס הקפה הבאה. למחרת, מצאנו את עצמנו שוב, באותו מקום.

אפשר לדעת הרבה על יחסי אנשים, על הקשרים שביניהם, על פי המשפטים הראשונים שהם מחליפים בפגישתם. עניינים של יום יום, שיחת נימוס של מה בכך – או תכליתיות עסקית, פורמאלית. וישנם גם מי שכמו לא נפרדו, והם ממשיכים את שיחתם מן המקום בו נפסקה שעה שנפרדו בפעם הקודמת. עונים לשאלות, מתקנים ניסוחים, מפתחים כיוונים בהם החלו לעתים ימים קודם לכן.

הפגישה השניה עם מיכל היתה ממין הפגישות האלה, אלא שלא ידעתי זאת עד שלא הציגה את שאלתה הראשונה, לאחר שהתיישבנו בפינה מובדלת של אולם ההסבה של מלון הילטון, בכניסה לעיר, ולאחר שהמלצר, שמוצאו מן העיר העתיקה ניכר בדיבורו, נפנה מעלינו.

"תגידי", אומרת לי מיכל, מכה ישר אל החומש, "מה יש בינך לבין רותי?" כששאלתי, תמהה ביני לבין עצמי על חדות אבחנתה, מה צריך להיות, אומר שיש ביננו כל מה שיש בין מי שעובדים בלשכה אחת, עצרה את שטף דיבורי. "אני בטוחה שיש יותר מזה, ואני לא מסוגלת להבין מה בדיוק. ראיתי אתכן הולכות במסדרון, ופעם הייתי מוכנה להתערב שיש ביניכן משהו, שאינו בדיוק חלק מהתקשי"ר. אלא שבשבוע שעבר שוב ראיתי אתכן, יוצאות ממכונית אחת, ואיני יודעת. משהו השתנה". עניתי לה, שזה ממין השאלות שאין שואלים. "תארי לעצמך שהייתי מחזרת אחרייך", שאלתי, "איך היית מגיבה אם הייתי מספר על כך לרותי?"

"רק רגע", היא שואלת, "את רוצה לאמר לי שאינך מחזרת אחרי?", וכשאני משיבה, משועשעת, ב"בוודאי", היא מתבוננת בי ארוכות, שואלת מה בדיוק אני מציעה.

אני קוראת בעיין ביקורתית את הפסקאות האחרונות, ומרגישה היתממות עולה מבין השורות שלי. כאילו אני מציגה את הדברים כמתרחשים סביבי, ואני קורבן נסיבות שאין לי שליטה בהן. בימים האחרונים ביליתי לא מעט שעות במחשבה על הטענה הזאת, שבה ומעבירה את האירועים במחשבתי. בוודאי שלא הייתי קורבן. לא של רותי, גם לא של מיכל. אלא שרותי השתמשה בי בסופו של דבר לצרכיה – ואולי משום כך אני נוטה לראות את הדברים כפי שאני רואה אותם. אשר למיכל – איני יודעת.

אני מגששת תחילה בעדינות. איני מתכוונת להציע יותר מכפי שאני מסוגלת לעמוד בדחייתו, ולפיכך אני מקפידה בברירת ניסוחי. ושוב קוטעת אותי מיכל, ושוב באורח הישיר ביותר: "את רוצה לשכב איתי", היא ספק קובעת, ספק שואלת. אני משיבה, כי האפשרות הזאת עלתה במוחי, אלא שהתכוונתי להגיע אליה מאוחר יותר, והיא עונה כי חבל על הזמן. היא אומרת כי יש פרק זמן קצוב ומוגבל של שהות ביחד, שבמהלכו יכולים שניים לפתח יחסי מיטה. ומי שלא הגיעו למיטה בתוך מספר נתון של מה שהיא קוראת לו "שעות טיסה משותפות" – קרוב לוודאי כי לא יגיעו אליה לעולם. מבחינתה, היא אומרת, אפשר להמשיך לשלב הבא. השאלה היא רק איפה.

בסופם של הליכי רישום קצרים, במהלכם אני מציגה את תעודותי ונהנית מהנחת עובדי מדינה בכירים, אני עולה אל חדר בקומה החמש עשרה, הצופה אל גגות ירושלים. מיכל עולה אחרי, במעלית נפרדת. בחדר, היא מסיטה את הווילונות כדי שלושת רבעי מהלכם, אומרת כי כייוון ששתינו פה, ואנו יודעות לשם מה באנו – מוטב שנגדיר את הכללים. בפעם הראשונה בחיי, אני שומעת מפי אישה פירוט הוראות כמעט מושלם של העדפותיה המיניות, עוד קודם שאנו נכנסים למיטה ממש. שעה שהיא פותחת את כפתורי חולצתה, אני אומרת לה, שהיא הופכת את כל העניין לטכני לגמרי, מביאה את הדברים עד אבסורד. עכשיו, היא מחייכת חיוך ניצחון, שבה ומכפתרת את הכפתורים, מסתירה את לובן חזייתה שאך זה נגלה. מתייצבת מולי בקומה זקופה, היא אומרת "ואני חשבתי שחלומה של כל לסבית – כמו חלומו של כל גבר – הוא הזיון המרוכסן. טכני, ענייני, ללא בזבוזי זמן. מה קרה", היא שואלת, "נבהלת? את פוחדת לספק תיאור מילולי של מה שאתה אוהבת?"

אותו רגע, יכולתי לצאת מן החדר – או לאחוז בה ולנשקה. בכוח, כמעט באלימות. מעשה האהבה שלנו דמה יותר להתכתשות מאשר לעגבים, ובכל זאת היה חריף, על גבול הכאב, מתיש. היתה בה תוקפנות, דרישה בוטה, כמעט שתלטנות באופן בו הדריכה אותי בהעדפות גופה. ומה שנותר בי, לאחר מעשה, היתה תחושת כוח מהולה בלאות. כמו רץ למרחקים ארוכים שהשלים את מכסת הקילומטרים שלו. כשיכרונו של מי שזה עתה יצא מנצח בקרב אגרופים: חבוט, כואב, תשוש – וגאה בגאוות מנצחים.

כשהותרתי את מפתח החדר על דלפק הקבלה קיננה בי אותה תחושה של מי שמשוכנעת כי מבטי הכל נעוצים בה. מי שמסתודד, מדבר בוודאי אודותי, קורא את האותות שהותירה בי. נער המזוודות, ערבי ממזרח העיר, מחייך בידענות מתחת לשפמו שאך זה החל מצמח, שעה שהוא מחליף דברים עם השוער, ליד הדלת הסובבת. את התחושה הזאת ידעתי פעמים אחדות כאשר הייתי יוצאת מרותי, ועתה שבה אלי, מכריחה אותי להפנות ראשי מצד לצד, לחפש אחר העיניים הנעוצות בעורפי.

אחר כך, היינו נפגשות בתדירות בלתי קבועה. ימים רצופים – או התנזרות של שבוע. בכל פעם כשעמדתי להתלבש, הייתי בוחנת היטב את גופי, מחפשת אם לא הותירה בי את סימניה. בכל פעם בה חזרה למחשבתי, שבה אלי אותה תחושת כוח של הפעם הראשונה.