וגם אני ראיתי את קופילביץ' ערב אחד, כשבוע לפני התאונה כשעצרתי את המכונית בירידה מירושלים, סמוך ללטרון, על מנת להסדיר מחשבות. עד שלא הופיע גוטמן בחלומי, לא ידעתי שנרדמתי. וגם בתוך החלום עצמו הבנתי היטב שאני חולמת – אלא שגוטמן היה אמיתי, נמרץ כתמיד. נפגשים, הוא פותח ואומר בנימה של ציניות. פגישת מחזור. את, ורותי, ודווקא במקום הזה. בעצם זה די מתאים. אחרי הכל, הרבה דברים החלו פה ונגמרו פה, ביננו. אז למה שלא לקיים כאן פגישות גם הלאה. את יודעת, הוא ממשיך, הופך פתאום נוסטלגי, מבטו מצטעף, דיבורו מתהרהר משהו, כמו באותו יום בו עלו לכאן על מנת לשמוע מפיו את סיפור 48, אני חוזר לכאן הרבה יותר עכשיו. עובר כאן עם כמה אנשים שהיכרתי. קופילביץ' למשל.

עוד הוא הוגה את השם, ודמות נוספת מצטרפת אליו, מופיעה יש מאין, מיד במלוא גודלה. תווי הפנים היו אלה של אותו תצלום שהיה מונח, ממוסגר, על מדף בלשכתו של גוטמן, אינו עומד מיד על הקשר. קופילביץ' אם את לא יודעת, ובעצם אין סיבה שתדעי, קופילביץ' היה המציאות שלי משך ימים קצרים אחדים ב- 48 ואחר כך היה החלום שלי משך לילות ארוכים ארוכים. וישנו כמובן גם הסגן שלי בששת הימים. ומיד מופיעה עוד דמות לצידו, לובשת מדים, מאזינה למוצא פיו. וגם הפעם הכרתי את תווי הפנים, מבמת כנס אוניברסיטאי אחד, הנערך מדי שנה לזכר האיש הזה. אלא שהדמות הזאת נעלמת לאחר שניות כלעומת שבאה, מותירה לנוכח עיני את שתי קודמותיה בלבד.

אז זה מה שאני רוצה לאמר לך בעצם, ממשיך גוטמן. שאנשים נמוגים ומופיעים, במציאות ובחלום, ולכל אדם יש מקום משלו, שבו הופיע או נמוג הוא עצמו, שבו הופיעה פעם אחת בחייו תמצית עולמו שלו, ואחר כך הוא חייב לשוב אל המקום הזה, והוא חולק אותו עם כל אלה שזה מקומם המיוחד שלהם, והמקום אינו צר להם.

אני רואה בעינייך שאינך מבינה, אבל בעצם זה הרי גם המקום שלך. תיזכרי לרגע בפרשה שלך ושל רותי, לא הרחק מכאן, בדרך העפר. תיזכר לרגע בתאונה שלך. אגב, הערבי שהוציא אותך מתוך המכונית נולד כאן, וחי תקופה מסויימת בישוב אחר, שקם כאן אחרי שאת הבית שבו נולד הרסו. ואני האיש שנתן את הפקודה להריסה הזאת.

מאיפה אני יודע את הדברים האלה, את שואלת בוודאי. אני חושב שאם תנסי להיזכר תראה שגם את יודעת. אלא ששמרת אותם נפרדים, במגירות שונות של זכרונך. כאילו אין קשר ביניהם. ועכשיו הזמן לתפור את התמונה כולה. כמו מעשה הרכבה של ילדים. מתחילים מן המסגרת, ומשלימים לאט לאט את הפרטים הקטנים, עד שהכל נארג לתוצאה אחת בלתי נמנעת. כמו שלרומן שלי ולרומן שלך עם רותי לא היתה אלא תוצאה אחת בלתי נמנעת, שהיא כמובן בסופו של דבר זו שיצאה אל הפועל.

לא, אני לא כועס עלייך. אין לי עליך ולא כלום. אחרי הכל את, ואני ורותי – כולנו קבענו לעצמנו נתיבים, ורק בדיעבד אפשר לנתח את ההצטלבויות והפיתולים והטופוגרפיה שהתגלתה לנו תוך שאנחנו מעצבים אותה בידינו שלנו. ואין לי גם דבר עליה. מה שהיה צריך היה להיות. את רואה, עם הזמן לומדים לקבל את הדברים, להשלים עימם. התמונה, ככל שהיא נעשית שלמה יותר ומורכבת יותר, מאבדת גם באופן מוזר מהחדות שלה. מבחינים לא רק בשחור ובלבן, אלא גם באפור.

אז מה דעתך על הילד? שלי? של הגרמני? לא שזה משנה לך כמובן, אבל גם לי העניין הזה די מציק. אם תחשבי על מצבי הנוכחי, תביני שדי חשוב לי לדעת אם הנחתי משהו מאחורי בעולם. לפעמים יש הפתעות בעניין הזה, כמו במקרה של קופילביץ', שהיה משוכנע שלא יוליד לעולם. מעניין אם היה מתנהג אחרת אילו ידע שיש לו לאן לחזור. אולי לא היה הולך ועולה על המוקש ההוא. אני, מכל מקום, נשארתי עם הספק שלי. את מבינה, אין לי ירושה פוליטית, ואת הספרים שכתבתי איני יודע אם היו רבים שקראו, איני יודע מה ערכם. ובצבא יש להניח שכבר שכחו אותי, ואפילו בן שאוכל לאמר בביטחון שהוא בני אין לי.

מצד שני, אם כבר צריך להיות לי ילד משותף עם מישהו, נדמה לי שדווקא הגרמני ההוא הוא בדיוק הגבר שהייתי בוחר בו. יופי ארי. הכי רחוק מהיהודי הגלותי, שכולנו רוצים להיות היפוכו המוחלט. מצחיק. בדרך כלל אתה בוחר את האשה עימה תוליד ילדים, אלא שכאן אפילו הבחירה הזאת לא היתה נתונה בידי או בידיו, ורותי היא שבחרה בנו. למה הייתי בוחר בו? אולי מפני החד פעמיות של המפגש ההוא, שממחישה עד כמה העולם שלנו אקראי. יכולתי ליהרג בלטרון ולא נהרגתי. קופילביץ' יכול לחיות. וגם יורם יכול היה לחיות ואילו חי ודאי שכל מה שקרה אחר כך היה אחר. וכן הלאה. הכל עניין של הסתברות, כולל ההליכה שלך ושלי למיטה של רותי. והכל תוך התחושה הזאת, שאנחנו קרובים כל כך אל מרכז העולם – ושהעולם מתנהל מצויין בלעדנו.

עם עוד איש אחד בחיי חשתי את הדברים האלה, והוא מחווה בידו לעבר קופילביץ', העומד דמום, מקשיב לדברים. ואת כל מה שלא הספקתי לאמר לו או לשמוע ממנו בימים הקצרים של הכרותנו, שמעתי אחר כך בלילות של חלומות.

ואז, השבוע, כאן בליכטנוורדה, חלמתי שוב על קופילביץ', הפעם לבד. שלא כמו בערב, בלטרון, שם שתק והניח את הדיבור לגוטמן ולגוטמן בלבד, דיבר הפעם קופילביץ' בעברית ארכאית מדוקדקת, במבטא רוסי, מילים באידיש שזורות פה ושם במשפטיו.

חלומות, פתח קופילביץ' את שיחתו הראשונה איתי, חלומות עוברים מאדם לאדם. אפשר להוריש אותם, וגוטמן הרי הוריש לך והטביע בך יותר מחלום.

ומעכשיו והלאה, אני החלום שלך.