בימיו הראשונים של גוטמן בלשכת השר פונה מי שפונה אליו ומבקשו להירתם למאבק למען פתיחת שערי העליה מברית המועצות. חשוב שהפעילות תחל מן הממשלה, הוא אומר, וגוטמן, שזה עתה יצא מנצח מן המאבק על הכסא, נכון לכל פעילות ובלבד ששמו יופיע ויוזכר כמי שפועל. כשמציעים לו לאמץ מסורב עליה וללוות את המאבק לשחרורו, הוא נענה. שליח מביא למשרדו רשימת שמות מתוכה עליו לבחור את מי שיאומץ על ידו, והיא כוללת שמות, שמות הורים ורקע כללי. שעה שהוא מגיע וקורא את שמו של מנחם קופילביץ' ואת שם אביו, הוא חש את הזיעה בכפות ידיו ובעורפו. לא, הוא אומר לעצמו, מקרים כאלה אינם קורים. אינם אפשריים. הוא מבקש פרטים נוספים, ומקבל בין השאר תמונה מהוהה, שצולמה בחגיגת יום עצמאות ביער ליד לנינגראד. הפורטרט, שהגרעיניות שבו מעידה על חובבנות הצלם או על מידת החשאיות שבצילום ובפיתוח, מסגיר קווי דימיון שאי אפשר לטעות בהם. גוטמן חוזר אל לטרון, ואל חלומותיו, ואל הלילה בו מת יורם.

עד שאיבד גוטמן את כסאו, עמדה תמונתו של מנחם קופילביץ' ממוסגרת על שולחן העבודה בלשכתו. בנסיעה אחת, מירושלים לבית המפלגה בתל אביב, עצר גוטמן את המכונית סמוך למשטרה החרבה, כדי לספר לרותי את סיפור לטרון. הוא משמיט את קטעי החלום, והיא חשה בהשמטות, תוהה על תוכנן – אך יודעת כי אל לה לשאול. מכל השרים שאימצו להם אסירי ציון, הוא האחרון המקפיד להמשיך, מתייצב בכל הפגנה, מוכן לכל פעילות. אחדים ממי שאומצו על ידי אחרים כבר הגיעו לארץ, ומאמציהם משתתפים בקבלת פניהם. שרים שמאומציהם לא הגיעו – חדלו מפעילותם. אלא שגוטמן אומר לאנשי המועצה למען יהודי ברית המועצות שאינו מפסיק באמצע הדרך. לעצמו הוא אומר, שהפעם היחידה בה עצר באמצע דרך היתה בלטרון, וגם לשם חזר כעבור תשע עשרה שנה. ואל קופילביץ' הוא מבטיח לחזור, ולספר למנחם את שהיה אהרון.

@

בשעת אחר צהריים אחת, שעה שנמנם על המיטה בחדר השינה של רותי, היא עצמה מתקלחת, שוטפת מעליה את זיעת עילוסם, הופיע קופילביץ', מתקרב ועולה אליו בשביל הררי. גוטמן שם לב, כי מתלול הדרך אינו משפיע על קצב הילוכו של קופילביץ', אינו ניכר במראה פניו, אף לא טיפת זיעה על מצחו. קופילביץ' כמו מרחף במעלה, וגוטמן ממקום מושבו מבחין בו עוד לפני שהוא מגיע אל שיא ההר, מנופף לו ומזמינו אליו. "אותך בדיוק אני מחפש", הם אומרים זה לזה בו זמנית, ושעה שהם פורצים בצחוק גברים חש גוטמן לחיצה בימינו, ורותי, מדיפת ריח מקלחת, חודרת אל החלום, ממירה אותו בשערותיה הלחות. גוטמן מבקש להתקומם על ההפרעה הזאת, עוצם עיניו בכוח, אלא שקופילביץ' כבר אינו שם.

אותו לילה, שעה שישן גוטמן במיטתו שלו – נפרדת מזו של אשתו המוצבת צמודה אליה, שב קופילביץ' והופיע. הפעם הם יושבים על אבן, באותו ראש הר, ועננים שטים בשמים. הרבה זמן לא נפגשנו, אומר לו קופילביץ', ואתה, אני שומע, עושה חייל. גוטמן מודה על המחמאה, מגולל באזני קופיליבץ' כמה ממפעליו במפלגה ובמשרד. אחר כך הוא מהסס קימעה, לפני שהוא אומר לקופילביץ' את שרצה לאמר כבר לאנשים רבים: "יהיה לי ילד".

קופילביץ', שעד עתה היה בחזקת מאזין אוהד, מאלה שאתה נהנה לשפוך בפניהם את ליבך, לובש ארשת חדשה, רצינית, שואל את גוטמן אם באמת הוא רוצה בכך. גוטמן משיב כי מעולם לא שוחח על כך עם רותי, אולם אילו היתה ניתנת לו הבחירה, משוחרר מן הבית, משוחרר מן המפלגה, על אי בודד אחד שאינו קיים אלא בספרים או בתוכניות רדיו, בהן אתה מתבקש לקחת איתך אל האי הזה את מעט הדברים היקרים לך על מנת לעשות עימם את זמנך – לא היה לוקח אלא את רותי, ואת רצונו בילד, ודפים על מנת לכתוב עבורו סיפורים. את סיפור חייו שלו, ובמחשבה שניה הוא מוסיף גם סיפורי ילדים. אלה הרי המסורים שבקוראים.

קופילביץ' שואל את גוטמן ומה אם יתאכזב, וגוטמן עונה כי כייוון שלא ציפה לדבר – אין לו כל עילה להתאכזב. "אני יודע שלא אני שאגדל את הילד, אבל גם מבלי שרותי תדע או תאשר – אדאג לו. אעשה את כל הסידורים בבנק. והוא יגדל, והוא יהיה מה שיהיה, יעשה מה שיעשה. ואני אראה, מקרוב או מרחוק. וגם אם לא ידע, וגם אם איש מלבד רותי לא ידע – הרי אני אדע".

משום מה, קולט גוטמן בנימת פניו של קופילביץ', בצליל קולו, איזו שהיא הסתייגות. עתה, הוא כמעט נוזף באיש חלומותיו. "אתה", הוא מאשים, "אף פעם לא אהבת את רותי. גם כשבאת אלי לאחר פגישתנו הראשונה, בדרום, ניסית לזרות בי ספקות. ואם אז היו בי ספקות כאלה, כיום אני בטוח בעצמי יותר מאי פעם". קופילביץ' מכחיש, אומר לגוטמן שחייו הם עניינו שלו. אחר כך, משתררת ביניהם שתיקה ארוכה של אי נוחות, שקופילביץ' מפר שעה שהוא מבקש מגוטמן שלא להיסחף, שלא להרחיק לכת. גוטמן אומר שאין צורך לדאוג לו, וקופילביץ' אומר, כמו לעצמו, כי אינו בטוח בכך כלל ועיקר.

אז, כמו בלי קשר לראשית שיחתם, מספר קופילביץ' לגוטמן על הגנב מלטרון, שנצלב לצידו של ישו, אותו פגש בעצם הימים האלה. הוא מכיר כל אבן של העמק, יכולנו להיעזר בו. והם מפליגים ועוסקים בגניבה – ובחזרה בתשובה. "כולם גונבים, וגנבים – דינם הצלב, או שהם הופכים גיבורים", אומר לו קופילביץ'. "הנה, אני גנבתי תפוחי אדמה במחנה, ואילו תפסוני היו אולי צולבים אותי, ממש כשם שצלבוהו. אלא הייתי גיבור בעיני חברי, ואני גיבור בעיניכם משום שמבלי להתכוון בחרתי לי את המקום הנכון למות בו, והוא גיבור בעיני הנוצרים – לא מחמת שגנב אלא משום שחזר בתשובה – ואתה, שחי בחברת גונבי דעת, שהרי כל הפוליטיקאים הם בבחינת גונבי דעת על פי עצם עיסוקם – אולי יצלבוך, ואולי תהיה לגיבור".

ושוב, משתתק קופילביץ', ועוד מעט הוא נמוג, וגוטמן, מביט סביב על מנת לגלותו ולהמשיך בשיחה, לדבר עוד על הבחירות, על הילד. וגוטמן שוקע בשינה עמוקה, כלאחר עבודת יום קשה.

כשהתעורר גוטמן, עמד בו מן השיחה הזאת בעיקר טעם השתיקה. היתה, זכר לפתע, שיחה אחרת, שבה שתק קופילביץ'. ואחריה מת יורם.

@

ובלילה הבא שוב הופיע קופילביץ', שותק, ממתין לגוטמן שיפתח. "ארורים אנחנו", אמר. "אתה, שאף לקבר ישראל לא הגעת ומשוטט בחלומותי. ויורם, שאיני יודע בחלומו של מי הוא משוטט, ואני, שאין לי עוד חלום לשוטט בו".

וקופילביץ' שתק, תומך בכתפו של גוטמן, שעה שהם ניצבים במקום גבוה, הרוח מכה באזניהם. לפתע ראה גוטמן, כי שדה הקרב של לטרון פרוש לרגליהם, וריח אבק השריפה והעשן עולה בנחיריו. קופילביץ אומר לו דבר מה, אודות מקום שעליו ללכת אליו, חובה שעליו למלא, והוא אינו מבין. והוא נפרד ממנו, יורד אל העמק, עושה דרכו נכוחה אל מול המבצר המאיים. ואז, ההתפוצצות, וגוטמן מקיץ, כמו שהקיץ אין ספור פעמים, כמו שיוסיף להקיץ כל עוד יישן.

בשבוע האחרון לפני שגלה ממשרתו בירושלים, פגש גוטמן במנחם קופילביץ, שקיבל סוף סוף אשרת יציאה מברית המועצות. שעה שנהג אל המלון המפואר בו התגורר קופילביץ' התחבט גוטמן במה יפתח ומה יגיד, והאם יגלה את ליבו. עד שהגיע למקום, עולה אל הסוויטה של מי שמקרוב בא, בוחן תווי פנים שהכירם באביו לפני שנים, מתאמץ להיזכר ולהשוות חיתוך דיבור למה שהוא זוכר מחלומותיו, החליט שלא יציג עצמו אלא כמי שהיה בעבר הקרוב יותר – מאמצו של קופילביץ' במאבקו לעליה, בימי כהונתו כשר.

קופילביץ' הכיר את פרטי פעולתו הזאת של גוטמן, הפתיעו בידע שהפגין אודות קורות בן שיחו מימי מלחמת השחרור, דרך מלחמת ששת הימים ועד כהונתו בממשלה. היית אחד הגיבורים שלי שם, אמר. כל מה שיהודי רוסי יכול לחלום עליו. ואת הספר שלך כבר קראתי. מישהו הבריח אותו לרוסיה, ובמוסקווה תרגמו אותו בהוצאת מחתרת. העתיקו את זה במכונת כתיבה, ושיכפלו, והעבירו בין הסרובניקים. אבל דבר אחד אני צריך לשאול אותך, תקף לפתע במקום שגוטמן לא ציפה לו, למה מערך? למה פתאום, אחרי שאתה משחרר את הארץ שלך, הארץ שלנו, שעליה נלחמת כל כך הרבה שנים, אתה הולך במפלגה שרוצה לוותר על הארץ הזאת. דווקא ממך, הייתי מצפה לקצת יותר ציונות גם כיום. דווקא אתה היית צריך להיות בגוש אמונים.

גוטמן ביקש תחילה שלא להיגרר לוויכוח. אלא שבטחונו של קופילביץ', שהיה מלטף בהיסח הדעת טבעת יהלום נשית אותה ענד על האצבע הרביעית של ידו השמאלית, אשר חזרה לידיו באותו שבוע, ויותר מזה – אותה תחושה של ויכוח בקול עם מי שעימו הוא מתווכח שנים בחלומותיו, הביאוהו לענות. הוא ניסה להעלות את גרסתו שלו למה שקרא ציונות שפויה, מסביר כי אי אפשר למחוק נישול בנישול, להמיר אי צדק הסטורי אחד באחר. אני מכיר את הערבים מספיק שנים, אמר, והם חלק מהנוף לא פחות מאיתנו. לא פחות מעצי הזית, לא פחות מאדמת הטרשים בגדה שמתנחלים מדלגים עליה. אבל אנשי ארץ ישראל השלמה מפגרים בפאזה אחת אחרי המציאות. עידן כיבוש הארץ הסתיים. עכשיו צריך לבסס את מה שיש, אחרת יאבד גם הוא. לרגע רצה לאמר כי גם אביו של קופילביץ' שותף לדעתו הזאת, אלא שתפס עצמו קודם שהגה את המילים. אחרי הכל, מה לאיש הצעיר הזה ולחלומותיו שלו.

קופילביץ' אמר, מנומס, שהוא מבין את גוטמן גם אם אינו מסכים. אולי, הודה קופילביץ' ברגע אחד, אולי אם הייתי עם הוותק שלך כאן הייתי מגיע לדעתך. אבל אני עוד חי את השלב הראשון. ולכן אני רוצה ללכת לחברון, אם אפשר אל העיר ממש. נדמה לי שאתם קוראים למקום בית הדסה.

גוטמן לא השיב, מסיט את השיחה לאפיקים אחרים. שעה ארוכה חקר בעדינות אודות אימו של קופילביץ', תוהה מה הוא יודע אודות אביו, אינו מספר לו דבר.

פעמים אחדות אמר גוטמן לנפשו שעה שהיה ער, כי משייפגוש בחלומו בלילה מן הלילות את אהרון קופליביץ' יבקש לשוחח עימו אודות בנו, להוכיחו, לעמוד על מניעיו. אלא שכל אימת שהיה קופילביץ' האב שב ומופיע – נשתכח העניין מגוטמן. ובכל פעם שבה הופיע קופילביץ' בחלום, דאג לחזור על משפט אחד – שגוטמן התקשה לעמוד על משמעותו עד תום. חלומות עוברים מאדם לאדם. וכשאדם מפסיק לחלום – הוא הופך לחלומו של האחר.