היה לה הרגל של שנים, מאז החל שיגעון המדע הבדיוני שלה, כאשר קראה לראשונה את אסימוב אי שם בגיל העשרה. מדי בוקר, כאשר הייתה מתעוררת, שכבה ערה עוד דקות אחדות בעיניים עצומות, משוטטת במחשבתה לאורך היום הצפוי לה. אין כמובן דבר יוצא דופן בהרגל שכזה – אלא שאצלה התנהל השיטוט כאילו על גביו של מסך מחשב, בשורות קוד ופקודות ביצוע. בדמיונה, הייתה פותחת מדי בוקר את מאגר הקבצים והתוכניות, מחליטה מה התחומים החדשים בהם תעסוק באותו יום, ומשתמשת בכלי התכנות כדי לעשות את השינויים אותם ביקשה לתכנן. אחדים מהאנשים עימם צריכה הייתה לבוא במסגרת עיסוקיה שכנו במוחה תחת "עזרה", אחרים תחת "כלים".

האדם היחיד בפניו התוודתה אודות ההרגל היומי הזה היה בעלה הטרי. כפי שציפתה וצפתה מראש, הוא לא הופתע או זועזע מהרעיון. אחרי הכל, ממש כמוה גם בעלה עסק בתחום המדעים המדוייקים. "מה רע במחשבות האלה, אם הן עוזרות לך להתארגן טוב יותר בעבודה?", חייך מעברו השני של שולחן ארוחת הבוקר שלהם.

כאשר החלה בעבודה על פרוייקט המחקר רחב המימדים אותו נבחרה לנהל, התמלאו שעותיה בקבצים ובנתונים. היא גילתה את היתרונות שבכתיבת מאגר הודעות נוסח "חושבת עלייך", או "מה דעתך על סרט הערב" – או להבדיל "מי עושה קניות היום?", הדפסתן במדפסת הסיכות, ושמירתן בסתר עד עת הצורך, על מנת לתלות את זו הרלוונטית לאותו יום ורגע על דלת הכניסה, על מנת שיראה אותה בלכתו או בבואו, ויחייך לנוכח ההשקעה.

ככל שהתמשך הפרוייקט, גילתה כי את מקומו הקבוע של ממשק השורות הירוקות בהרהורי הבוקר שלו הולך ותופס ממשק חדש, משוכלל יותר, רב מימדי. כזה שאינו קיים כלל בעולם המחשבים אותו הכירה יותר ויותר. למעשה, אמרה יום אחד לבעלה, חשבה שהוא הולכת ומשתחררת מאותה מרובעות שבה העריך כי תמיד הצטיינה.

בוקר אחד, לאחר שהעבירה בדמיונה את היום המצפה לה – פגישות במעבדות, דיווח לפרופסור, עובד שצריך לקרוא לסדר וברגים שיש לרכוש כדי לתקן סוף סוף את המנעול בדלת אחד החדרים בדירה שהתקלקל זה מכבר, נותר ממשק המחשב על מקומו. היא מצמצה בעיניה, מנסה לקלוט את תמונת חדר השינה – רק כדי לגלות כי התמונה הזאת אכן מופיעה על המסך הדמיוני היושב בין אישוניה ובין מוחה. היא חשה גירוי קל באחורי פדחתה, מצידה הפנימי של הגולגולת, ציינה לעצמו ביובש – שעה שביצע במחשבתה זום כזה של מצלמת 8 מ"מ, שהכניס אותה אל תוך דלת הארון. כשהביטה אל קצות ידיה, ראתה זרועות רובוטיות, בהן שלפה מן המדף העליון חולצה טריה, והורידה חצאית מעל הקולב. יודעת שהיא חולמת, נבעתת קמעה מפלישת המציאות המדומה אל עולמו היום-יומי, ניערה את ראשה, עצמה את עיניה בכוח והמתינה שניות אחדות. כשפקחה אותן שנית, נעלם המראה. החדר, הבגדים וידיה שבו לדמותם הרגילה.

אלא שבבוקר יום המחרת שוב חזר התעתוע הזה על עצמו – הפעם לשניות ארוכות יותר. וכך, מדי יום, התארך פרק המחשב, הופך למעין מסדרון מעבר בין שעות הלילה וחלומותיהם ובין שגרת יומה בעבודה, בבית, בין חברים. בוקר אחד, התמשך הפרק הזה ממש עד ליציאתה מבית, מסרב להימוג אפילו ברגע בו סובב את מפתחה ההתנעה של המכונית בה נהגה. נבעתת ומתפעלת, שינתה את נתיב נסיעתה באותו בוקר, מחייגת מטלפון ציבורי וקובעת פגישה דחופה עם פסיכולוג ממכרותיה. "האם אני משתגעת?", שאלה אותה – וזו כחכחה בגרונה, מתקשה לקלוט את שלל מושגי המחשב, מציעה לשוב ולהיפגש בהקדם.

בלילה שאחר כך, נעדרה בעלה מן הבית מחמת שירות מילואים שאליו נקרא, והיא צללה אל הגרוע בחלומות אותם חלמה מעודו. בחלום הזה, הלך גופה והצטמק, הלך והתרבע. אצבעות רגליה וידהו נפרדו פצלים פצלים וקיבלו אורך אחיד, הופכות קווי מוליך דקים, התקשחו בזוויות ישרות למשטח החזה. עוד כמה שניות – ושדיה כמו נמחקו, על מנת לאפשר לגופה לקבל תבנית מלבנית זעירה, סיליקון במקום עור. לפתע, הבינה כי הפכה לשבב מחשב. בהמשך החלום הביטה סביבה וגילתה כי היא תקועה במקומו של המעבד המרכזי במחשב המרכזי של האוניברסיטה, וסביבה ערוכים בקרים ולוחות זיכרון, טורים טורים. היא הרגישה כיצד היא מנהלת אותם במחזורי שעון מהירים, קולט מהם מידע, ומזרימה להם הוראות כמכונת טורינג לכל דבר. אחר כך, שבה לפתע לדמותה הישנה, והיא הייתה מבריקה יותר, כשרונית יותר, מצליחה יותר ומרוויחה יותר מאי פעם. "האישה הזאת יודעת לחשוב כמו מחשב", שמעה בחלומה, ודימתה כי זה קולו של המנהל האחראי עליה, המשתאה לנוכח ביצועיה שלה.

היא התעוררה רטובה מזיעה קרה, ממששת ומיישרת את השמיכה, מנסה להתחפר תחתיה, להתכסות טוב יותר ולמצוא מנוח לראשה על הכרית. אלא שכאשר סידרה את השמיכה בין שוקיה, נתקלה בבליטות מתכת קשיחות שהיו פעם אצבעות הרגל. והיא ידעה שלא חלמה. שבקרוב תהפוך לשבב מחשב – ושאחרי זמן מה תשוב להיות אדם טוב יותר, ומומחית מחשבים שאין שניה לה.

היא קמה מן המיטה, מדדה באצבעות רגליים זעירות עשויות מתכת, שאינן חשות את קור הרצפה, אל חדר העבודה. אצבעות ידיה כבר היו נתונות גם הן בעיצומו של תהליך המטהמורפוזה, שאת סופו ידעה לצפות. בכתב מרובע, באותיות גדולות, שונות כל כך מכתב ידה הרגיל, ותוך שהיא חשה את גופה ממשיך להתקשות ולהצטמק, והופך מבשר ודם למקשת סיליקון אחת, כתבה לבעלה שורות קצרות, ששקר ואמת מעורבות בהן. "אמא של יהודית שוב בבית חולים והלילה אהיה איתה שם. על השולחן, תמצא שבב שקיבלתי היום. קח אותו מחר בבוקר לאוניברסיטה ובקש בשמי לתקוע אותו במקום המעבד המרכזי ולהפעיל את המערכת".

@ @ @

הוא חזר הביתה, ומצא את ההודעה. השבב שאותו הזכירה היה מונח על פיסת הנייר כחרק שחור, גדול ומרובע, מרבה רגליים. הוא התפלא האם לא הפריע לה חרק הסיליקון בכתיבת ההודעה, מחזיק אותו בשתי אצבעות, בין קודקוד לקודקוד, מסובב אותו על ציר האלכסון ובוחן אותו בניסיון להבין. כאשר הביא את השבב לאוניברסיטה, ניאות בסופו של דבר האחראי על המערכת להיעתר לבקשתו: מראהו החיצוני של השבב שהביא עימו תאם לחלוטין לזה של המעבד המרכזי שהיה תקוע במחשב.

כותרת המסך שעלתה עם הפעלת המחשב זיעזעה אותו. "המוח של שפרה" היה כתוב שם למעלה, והשורות הירוקות עיצבו תמונה שהזכירה לו אותה, מורכבת סימני קריאה, נקודות ולוכסנים, שנראו לו כנגיעות טוש רפידוגרף דקות להפליא. תמונת פניה שלה. תפריט הפקודות שנחשף בהמשך, נשא שמות תחומים ואירועים מחייה, שאת חלקם חוו יחד ואחרים עליהם שמע מפיה. פקודה אחת נשאה את השם "חופשות", ומשהריץ אותה – על פי הנחיות שקיבל מאנשי יחידת המחשב המופתעים עוד יותר ממנו, התגלו לוחות זמנים ורישומי אירועים של הנסיעה האחרונה המשותפת שלהם לאירופה. והוא התפלא מתי מצאה זמן לתקצר את הדברים ולהקלידם בפורמט דיגיטאלי – ונדהם עוד יותר לגלות רישומי אירועים שעליהם כלל לא ידע: חנויות שביקרה בהן בהיעדרו, מוזיאון שהלכה אליו שעה שנסע לבקר במפעל שעימו עמד בקשרי עבודה. והיה סעיף "עבודה", ותחתיו כמה עשרות הסתעפויות משנה נושאות שמות מחקרים, עניינים ופרוייקטים שאת סיפוריהם הביאה לה בארוחות הערב המשותפות שלהם.

אחרי כל אלה, הופיעה שורה מודגשת בקו: "קרא אותי. חשוב!" היה כתוב שם, והוא גילה כי פקודת שורש הכוללת את המילים האלה, מעלה רצף חדש של שורות, הפורסות סיפור שנכתב – ללא ספק – על ידי רעייתו. היו בסיפור הזה כמה מאפייני סגנון אותם הכיר זה מכבר, והוא נשמע כמדע בדיוני של ממש. שבב בדמותה של שפרה, חייך תוך שהוא גולש אל מורד הטקסט. נו מילא. אלא שהאישה הזאת שלו, הצליח לתכנת משהו בפיסת הסיליקון הזאת, כך ידעה, וזה עשוי להיות הדבר המדהים ביותר שהוצע אי-פעם בתחום החדש הזה, של טכנולוגיה ומחשבים. עובדי מרכז המחשבים יצאו להפסקת צהרים, מותירים אותו מול המסך – והוא החליט להמשיך ולשחק ב"מוח של שפרה". בפנקס הכיס הקטן שלו, החל לרשום רעיונות לשיפורים, אותם יקרא כשישוב הביתה.

מטייל בין התיקיות השונות, ניסה לעמוד על שיטת ארגון הקבצים. היו שם רשומות של חשבונות הבנק, רעיונות שהתגלגלו ביניהם לעיצוב דירתם, תרשומות פגישות ואירועים, ואפילו מתכון לפנקייק שבו פינקה אותו ואת הילד בבוקר שבת. הוא תהה היכן קיבלה את הרעיון למערכת המורכבת הזאת, ומי בנה עבורה את היישום שהלך ותפח למימדי ענק לנוכח עיניו התוהות. לכל הרוחות, אמר לעצמו, הרי דיברנו רק השבוע על מגבלות המחשב הזה, העוצרות את עבודת המחקר שלה.

לפתע, גילה תיקיית-בת של תיקיית-משנה, אשר נשאה את השם "קשרים מיוחדים". כשעבר אליה, נפתחה רשימת שמות, גברים ונשים, ובסיס נתונים טבלאי הציג מספרי טלפון, רשימת מקומות, תאריכים וקבצים טקסט. קריאתם אימתה כמה מהחששות שקיננו בו זה מכבר.

נושך את שפתו התחתונה, סגר את התיקיה, והחלה במחיקה שיטתית של כל הקבצים הכלולים בה. אחר כך, המשיך למחוק קובץ אחר קובץ, את היישום כולו. לפתע, במקום הצפצוף המונוטוני של המחשב, עלה בבירור קולה של שפרה. "אל תמחק אותי. אף אחד מהם אינו חשוב", היא אמרה, מתחננת, והוא שלח את ידו והניח ספר כבד בחזית הרמקול, על מנת להשתיקו. בת זונה, אמר בקול רם, חורג מהסגנון הרגוע כל כך שבו הוא מנהל את חייו תמיד, ומפרמט את הדיסק הקשיח. אפילו להתוודות כמו שצריך את לא מסוגלת, ואת שולחת את המחשב לעשות זאת במקומך. מעניין כמה שעות השקעת במשחק המחורבן שלך. כשתחזרי היום הביתה נתחשבן על הכל.

@ @ @

היא לא חזרה אותו יום. היא לא חזרה אותו שבוע. היא לא חזרה. מפעם לפעם, נוסע במכוניתו בין ירושלים לתל אביב, דימה לשמוע את קולה עולה מהרדיו. "למה מחקת אותי?"