ממש כשם שפיתח חושים חדים בכל הנוגע לעבריינים – ידע לויטן לזהות ולהעריך את היכולות של מי שכפופים לו. וכמי שהמוניטיין שלו ומעמדו שלו מבוססים ומוכרים, לא הייתה לו בעייה לחלוק הצלחות עם פקודיו. משום מה נזכר באורחים שהביאו לו פעם את "מוות בחוג לספרות", ובביקורת הנוקבת שהייתה לו על אוחיון, הבלש, ועל המסקנה אליה הגיע הנוגעת למופרכות המוחלטת של ספרי בלשים באשר הם. אצל בתיה גור, ואצל דרור משעני ואצל אגתה כריסטי, הבלש הוא תמיד פרש בודד: הצגה של איש אחד. לויטן, לעומת זאת, פיתח לאורך השנים תפיסה לפיה פיענוח פשע הוא עניין של עבודת צוות. כל חוקר – ופיסות הפאזל המתאימות יותר לטיפולו. ולמרות הביקורת שלו על ספרות הבלשים, בכל זאת, טוב שיש מי שקוראים ספרות: עובדה שעכשיו יושבת אפרת במסדרון המוביל אל חדרי החקירות. ומי שמתאימה ביותר לטפל בפיסת הפאזל ששמה אפרת – היא החוקרת שעלתה עליה. "הגברת הזאת היא דג שאת תפסת ברשת – אז תזמני אותה ותחקרי אותה את", אמר לויטן לחגית וקסמן.

את ההזמנה להגיע לחקירה ולמסור עדות קיבלה אפרת ערב קודם לכן, בטלפון. לולא ישבה באותו רגע מול אשבל, כל אחד ושולחן הכתיבה שלו – ודאי הייתה מתקשרת אליו ואולי הייתה מסגירה משהו מהסוד. הם הרי לא ידעו כי כבר ימים אחדים קודם לכן נתון המכשיר שלה לציתות, מתוקף צו האזנה אותו ביקש צוות החקירה וקיבל. כאשר אנשים נרצחים ברחובות, הופכת ידם של שופטים קלה בחתימה על צווי האזנה. הניסיון לקבל צו דומה גם למכשיר הנייד של אשבל נדחה על ידי השופטת, שהסבירה ש"צריך משהו מאד מבוסס בשביל שאתן צו למכשיר של מי שהיה מפקד חיל האוויר".

אשבל הרגיע בחיבוק את אפרת הנסערת, והם עברו לשבת יחד על הספה, על מנת לגבש את האסטרטגיה שבה תפעל והגרסה אותה תמסור. "קודם כל – אל תנדבי מידע. תקפידי על תשובות הכי קצרות והכי ענייניות. ותתני אותן רק אחרי שהחוקר יציג לך שאלה ברורה. ואל תמהרי לענות, ואל תתני שירגיזו אותך ויגרמו לך לדבר בצרורות כמו שאת עושה לפעמים. ומעל הכל אל תשקרי אם יש לך חשד הכי קל שהם יודעים משהו שסותר את השקר הזה, או שיש מישהו שמסוגל לסתור אותו", יעץ אשבל. "שנית, כרגע זו הזמנה למתן עדות. אם זה הופך לחקירה, ובמיוחד אם מתברר שיש להם משהו עלייך או עלינו – את סוגרת את הפה ומודיעה שמכאן והלאה את מדברת רק בנוכחות עורך הדין שלך. ולא משנה כמה מנסים לשכנע אותך, או כמה מסבירים לך שעדיף מבחינתך. ומה שלא יהיה – אנחנו יחד בסיפור הזה".

חגית וקסמן הציגה עצמה, והחוותה על הכסא מעברו השני של השולחן. החוקרת שישבה עכשיו מולה ופשפשה בקלסר אותו הניחה על השולחן החשוף נראתה לאפרת כבת גילה של מיכל. עוד אמש, כשהתקשרה החוקרת על מנת לזמן את מיכל – רשמה לעצמה אשת המשטרה כי אפרת כמעט שלא השתאתה על מה ולמה נולדה הפניה הזאת. רק שאלה קצרה, "את מה אתם חוקרים?", מבלי שהעדה תתווכח או תמחה לנוכח התשובה המתחמקת, "נדבר על זה כאן מחר".

גם סגנון הדיבור של החוקרת הזכיר לאפרת את מיכל. קופצני מעט, מתעכב במקומות בלתי צפויים של המשפט, כמעט בולעת מילים. החוקרת החמיאה לה על הסיפורים שלה, וסיפרה שאחרי שקראה את הסיפור ב"הארץ" רכשה בראשית השבוע שלאחר פרסום המוסף את ספר הסיפורים של אפרת. היא התעניינה ורצתה לדעת האם אפרת עובדת על משהו חדש, ואמרה שהיא מקנאת באנשים שכותבים. השיחה הנינוחה והדמיון למיכל גרמו לאפרת להרגיש בנוח, גם כשהחוקרת ניגשה אל לב הדברים. "אני מבינה שהיית המדריכה של חוג כתיבה יוצרת בכלא, שבו למד אחד בשם שהרבני, שחוסל אחר כך בתל אביב", ירתה לפתע. ואפרת ידעה שמרגע זה השיחה היא מבחינתה חקירה לכל דבר, ועליה להקפיד על הכללים אותם סיכמה עם אשבל.

"נכון. הוא השתתף בחוג". אישרה העדה הנחקרת. "ואיזה תלמיד הוא היה? איך הייתה הכתיבה שלו?" אפרת התלבטה, תוהה יותר ויותר מה יודעת האישה הצעירה היושבת מולה. "אם את קוראת את 'הארץ' – אז גם את יודעת בדיוק איך הכתיבה שלו", ענתה, מתחכמת. היא שמה לב למצלמת הווידיאו במעגל סגור המתעדת את חדר החקירות, והניחה – מתוך צפיה בסדרות בלשיות – כי מישהו עשוי לצפות בה ממש ברגע זה.

"ואם אני אגיד לך שהכתיבה שלו היא בעצם הכתיבה שלך?" החקירה כבר הייתה במחוזות אחרים מכל מה שיכלה לצפות אמש, ואפרת החליטה לאלתר, זוכרת את העיקרון לפיו השקר הטוב ביותר הוא זה הקרוב ככל האפשר לאמת. "אם את יודעת שהוא גנב ממני סיפור – אז אין צורך שאגיד לך שהוא גנב. וכן. אני רואה שאת רושמת כל מילה – אז אני יכולה להגיד באופן ברור: הוא גנב ממני ואיים עלי".

שניה לאחר מכן, התחרטה אפרת על שתי המילים האחרונות. עניין אחד הוא גניבת סיפור: היא לא ידעה כיצד עלתה החוקרת על פרשת הגניבה הזאת. ועניין אחר הוא סחיטה, שמערבת אותה, והנה רגליה שוקעות עמוק אל תוך הבוץ ששמו שהרבני. אבל שלא כמו כאשר יושבים מול מחשב, ואפשר למחוק מילים ולתקן אותן – מילים הנאמרות בקול נותרות לנצח, ומהדהדות אפילו יותר ויותר ככל שמתנערים מהן. ולכן, כאשר ביקשה החוקרת לשמוע עוד אודות האיומים – המשיכה אפרת לספק פרטים, יודעת כי היא מהלכת על חבל דק, ומאטה את קצב הדיבור שלה, על מנת שלא לטעות.

היא פרסה את סיפור שיחות הטלפון, והדג, והתמונות, ואזכורו של הקצין הבכיר בשירות בתי הסוהר שחוסל בפיצוץ, וזר השושנים לשבת. היא סיפרה ביוזמתה שלה כי עזבה את העבודה בכלא על מנת שלא להמשיך ולהיפגש עם שהרבני. "ואיך הרגשת כששמעת שהוא מת?", שאלה החוקרת, ואפרת חייכה, ואמרה שאי אפשר לומר שהצטערה, ושזה כנראה הסיכון המקצועי של עבריינים. "את יודעת משהו על החיסול? דיברת עליו עם מישהו?" אפרת הישירה מבט אל תוך עיניה של האישה ששוב לא הזכירה לה את מיכל. מיכל לא הייתה מנסה להפיל אותה בפח. "הפעם הראשונה שבה אני מדברת על שהרבני מאז שסיימתי את העבודה בכלא – היא כאן ועכשיו. יש לי דברים אחרים לעשות חוץ מלדבר עליו".

"הסכמנו כבר שהוא סחט ממך את הסיפור הקצר שלך שזכה בפרס. מה לגבי הספר שלו, 'בחזרה לקוזובה'?", ניסתה החוקרת כיוון חדש, ואפרת נשמעה כנה הרבה יותר. "כמה שהייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב ככה – 'בחזרה לקוזובה' הוא לא ספר שלי". החוקרת המשיכה לגשש. "אבל בתור מי שהייתה מורה שלו, את חושבת ששהרבני בכלל היה מסוגל לכתוב ספר כזה?", וחגית הבינה כי לא תקבל מן האישה שמולה שמץ של קצה חוט בעניין הספר זוכה פרס ספיר. "התחושה שלי בנושא טובה בדיוק כמו התחושה שלך. אין לי מושג". וכיוון שעניין הספר ירד מהפרק – חזרה חגית לפרשת הסיפור.

"אבל למה לא פנית למשטרה, כשהתחילה הסחיטה?", ניסתה את מזלה בכיוון חדש. אפרת החליטה להתאמץ ולגייס אותה כבת ברית, פורטת על הנימה הנשית. "בואי נחשוב יחד. את הרי אישה ממש כמוני. אני לא יודעת אם את גרה לבד או שיש לך משפחה. אם היית גרה לבד או עם הבת שלך, כמוני באותה תקופה, ומכירה את החיים, כמוני, היית יודעת שיש רגעים שנכון להוריד בהם את הראש ולתת לסערה לעבור". עוד רגע, והיא עוברת לנימה צינית. "חוץ מזה, אני רואה כמה חודשים לוקח לכם לחקור רצח, מבלי שיהיו לכם תשובות. אז איך בדיוק הייתם יכולים להגן עלי?".

"אל תדאגי", ענתה הקצינה בנימה של איום ברור. "בסוף מישהו תמיד עושה טעות. אם יש משהו שלמדתי, זה שאין פשעים מושלמים".

לויטן צפה בחקירה מעל גבי מסך המחשב במשרדו, רושם הערות. כשנכנסה אליו חגית, לאחר ששחררה את אפרת "עד שתוזמן שוב במקרה הצורך", חייך לויטן חיוך רחב, ומחא כפיים בנדיבות, כמי שסיים זה עתה להאזין לדואט ומבקש הדרן. "ברור שהיא מסתירה משהו", אמר הקצין הבכיר. "אני לא בטוחה כל כך. אולי כן, ואולי לא. אולי הכל מתחיל מהמבוכה שלה בתור קרבן. תחשוב על נשים מוכות, שמהססות להתלונן", הציעה החוקרת את הזווית הנשית שלה. והם החליטו להמשיך ולפעול בכל הדרכים האפשריות, ולהפעיל כל אמצעי בארסנל הכלים המשטרתיים. ולויטן הודיע לחגית "מבחינתי יש לך יד חופשית, וגיבוי מלא. לכי לתפוס אותה – או את כל אחד אחר שתעלי עליו".

למחרת לפנות בוקר, בשעות בהן התנועה עודה דלילה במיוחד, לבשה וקסמן מדי שוטרת ונסעה לצומת הרחובות נמיר ופנקס, על מנת לבחון שוב את זירת ההתנקשות. היא מכירה את המקום הזה היטב, מאז ימיה כתלמידה בתיכון חדש. היא הצטיינה שם במקצועות העברית – ספרות, לשון והבעה: יודעת לדייק במילים, לתאר ברהיטות ולאתר זרמים פנימיים ביצירות אותן למדו. לפעמים, ביקשו ממנה חברות לכתוב עבורן עבודות וחיבורים, והיא מעולם לא סירבה ומעולם לא נתפסה: היא שלטה ברזי גיוון הסגנון, התאימה רמות דיבור ורמות כתיבה לרמתה של כל חברה שבשמה תיחתם העבודה, והקפידה לעבור על הדפים אותם כתבה ולקרוא אותם יחד עם החברה, לפני שנמסרו למורה – על מנת שתכיר את התוכן ולא תיכשל בשאלות הנוגעות לו. פעמים אחדות, שתלה ביצירות הצללים שלה רמזים לזהות הכותבת: מרגע שגילתה לראשונה את הסיפור אודות האקרוסטיכון של מרדכי – השם הנרמז בראש חמשת הבתים הראשונים של "מעוז צור", המושר בחנוכה – נפתחו החיבורים והעבודות שלה בפסקאות המאפשרות ללקט את האות הראשונה של כל מילה ראשונה בפסקה – על מנת ליצור את המילה "חגית", ולעתים גם המשכים במילים נוספות. והייתה פעם שבה פתחה דווקא בשמו של נער שבו התאהבה. וכאשר אמר לה גם הוא שהוא אוהב אותה – גילתה לו את האופן שבו הנציחה אותו, בעבודה שזיכתה אותה בציון גבוה במיוחד. וקצת אחר כך, אחרי מסיבת פורים של כתה י"ב, הוא היה לגבר הראשון שאיתו שכבה באמת. ואיש מהמורים שלהם הוגשו העבודות האלה לא חשד, וגם אם חשד – בוודאי שלא זיהה את מקורן.

היא סרקה את הצומת, עוברת ברגל במעברי החציה – ומעוררת את חמתם של נהגים שלהם סימנה להאט או לסטות. מדי השוטרת שאותם לבשה – שלא כהרגלה, שהרי עיקר עבודתה נעשית תמיד בבגדים אזרחיים – עשו את שלהם, והנהגים צייתו. יום קודם לכן, כיסחו אנשי המחלקה לשיפור פני העיר בעיריית תל אביב את הצמחיה באי התנועה, ובלילה האחרון נצבעו מעברי החציה מחדש, והצומת הבריק לקראתה, מסביר פנים. וכשעמדה בגדה המזרחית של דרך נמיר, מביטה מערבה, והשמש מאחוריה – הבהב נצנוץ מתכת מתחת לצמח הגזום היטב, הניצב במרכז אי התנועה. היא חצתה – שוב – את הכביש, הפעם אל מרכז אי התנועה, וגילתה שם כדור 9 מ"מ בלתי ירוי: תרמיל וקליע יחד. זוג כפפות הניילון שלה נשלף, והיא הרימה את הממצא שהסתתר עד אותו בוקר בתוך הצמחיה הצפופה, בוחנת אותו מקרוב. במרכז עיגול הפיקה, בבסיס התרמיל, הוטבע סימן ברור של נוקר. משמע – כדור עקר. ועדיין, תהתה, מה הסיכויים שהכדור העקר הזה אכן נפלט והושלך כאן לפני שנה ויותר, והמתין כל הזמן הזה רק לה?

היא הכניסה את הכדור למעטפה, ובהמשך היום העבירה אותו למעבדה לזיהוי פלילי. ימים אחדים אחר כך, התקשר אליה מנהל המעבדה, מתלהב. "החדשות הטובות הן שהכדור הזה הוא מאותה סדרת ייצור של חלק מהכדורים ברצח הכפול. והחדשות הטובות עוד יותר, הן שיש לנו שתי טביעות אצבע ברורות ו- DNA על הכדור הזה, אולי של מי שהכניס אותו למחסנית. בדרך כלל, הדברים האלה נמחקים ברגע שכדור נורה, בגלל הטמפרטורה". וקסמן התלהבה. "והחדשות הכי טובות יהיו אם תגיד לי עכשיו שיש לנו את הטביעות האלה או את ה- DNA הזה במערכת". אלא שבן שיחה הודיע שהוא נאלץ לאכזב אותה. "בואי לא נפריז: אי אפשר לדרוש הכל" אמר.