אין כמו שותפות לסוד אפל על מנת לקרב בין אנשים. משך שבועות ארוכים לא דיברו אשבל ואפרת זה עם זו מילה וחצי מילה אודות החיסול. היא לא ידעה מה נאמר בשיחה בין אשבל ובין השכן, לאחר שנפרדה מהם, וחששה לשאול. הוא לא רצה להעיק עליה במחשבותיו אודות הקצר בתקשורת שהוביל להזמנת החיסול, ובוודאי שלא רצה להודות באחריותו לקצר הזה. האחריות לחיסול היא בעיניו האחריות שלו לה. והוא דואג לה, ונפתח אליה. כך, דווקא מתוך ברית השתיקה שנכרתה ביניהם בנושא החיסול נולדות שיחות ארוכות: כדי שלא לעסוק בנושא ששותקים אודותיו – מתמידים לחפש נושאים חדשים שאינם קשורים בו. וככל שמצאו נושאים חדשים כאלה – נהנה כל אחד מהם לגלות את העולם בפרספקטיבה של האחר, שמציפה תמיד אור חדש על דברים מוכרים וגורמת לך לראות פרטים שלא היכרת. לאט לאט, החלו חפצים שלה להתנחל בארונות ביתו בתל אביב. תחילה בגדים, ומעט אחר כך ספרים. היא העבירה את מקום הכתיבה שלה אל שולחן העבודה שלו: היא אוהבת להתחיל את יומה מול המחשב, והוא נהנה להתעורר מאוחר יותר – ביטוי לשחרורו מעשרות שנים של משמעת צבאית. וכשהבין שהיא משתלטת על השולחן שהביא מהבסיס המצרי בפאיד גם בשאר שעות היום – הזמין אותה לאיקאה, על מנת שתבחר שולחן לטעמה, שהורכב והוצב גב אל גב, מול שולחנו שלו. עכשיו, הם יכולים לשבת כל אחד במקומו, מול המחשב שלו – ולהרים ראש ולהתענג על המבט המלטף המגיע מהעבר השני.

הם צלחו את המבוכה הרב-צדדית במפגש המשותף הראשון עם ילדיהם ושל ילדיהם, שהגיעו ללא בני זוגם העכשוויים. וכשחזרו הביתה בתום המפגש הזה הוציא אשבל את קופסת הקטיפה הכחולה ובה טבעת היהלומים, והגיש לה אותה. וכיוון שהיא כבר חולקת איתו סוד אחד – לא הסתיר ממנה את סוד האופן שבו הגיעה הטבעת הזאת לידיו.

הסיפור הראשון שלה פורסם במוסף ראש השנה. בדצמבר נחתם החוזה להוצאת ספר הסיפורים שלה, בהוצאת "ספרות יפה", והוא הגיע לחנויות שבועיים לפני חג הפסח, זוכה לקידום מכירות נוסף עם פרסומו של סיפור שני פרי עטה במוסף הספרות של ערב החג.

מעברו השני של צמד השולחנות שלהם, רקח בינתיים אשבל את הספר השני שלו. כשם ש"בחזרה לקוזובה" החל את דרכו מסיפור מסע השורשים של משפחתו, אשר נגזר, ועובד ושונה ותובל ושובץ מחדש ורוצף במסרים ובסיפורי משנה – כך נולד "טקסט גנוב" מתוך חייה של אפרת, כפי שסיפרה לו אותם. אלא שבדומה לאופן שבו הפך את גיבור הסיפור שלו לגיבורה – כתב הפעם את הסיפור מנקודת המבט של מפקד אגף בבית הסוהר. הגיבור שלו עובר בין חיי היום-יום שלו בעולם החופשי ובין הסיפורים של הכלואים המסורים לפיקודו, והם משלימים זה את זה. ובסיפור של אשבל, מפקד הכלא לוקח וגונב את סיפוריהם של אסיריו, על מנת לסייע לבנו לכתוב את סרט הגמר במסגרת לימודי הקולנוע של הבן, שהחליט ליצור ביוגרפיה של פושע ישראלי, תוך שהוא מתכתב עם "פני צלקת", מצטט אותו ושואב ממנו. אשבל חזר אל המעברה ואל הוריה של אפרת, שהם עכשיו הוריו של מפקד האגף – בוחן בכתיבתו עד כמה היו חייו שלו מתגלגלים אחרת לולא הגיעו הורי אמו לארץ עשרים שנים ויותר לפני הוריה של אפרת. ותוך כדי הכתיבה, הרים ערב אחד את ראשו ופגש במבטה של אפרת, ואמר לה שבכל מקום שיש בו ביוגרפיה – אפשר הרי לכתוב ביוגרפיה אלטרנטיבית. ובדרך כלל זו האלטרנטיבית מעניינת יותר: אחרי הכל, על הנייר אפשר לברוח ממה ששגרתי, ויש תמיד הזדמנות שניה: אפשר למחוק ולנסות מחדש, לא כמו בחיים האמיתיים שבהם החלטה או פעולה הם עניין סופי. וכמה טוב שהם זוכים יחד להזדמנות השניה הזאת.

כתיבה היא תהליך אישי להפליא, והוא מידר את אפרת מהכתיבה שלו. הם ישבו שעות ארוכות זה מול זה – היא טורחת על הדוקטורט שלה והוא על הספר שלו. כל אחד וסודותיו, ושניהם והסוד המשותף להם. כשהרגיש שהטקסט שלו בשל לקריאה של זוג עיניים נוסף, העביר אליה את הקובץ. היא תיקנה מה שתיקנה, תורמת מן הידע וההכרות אותם רכשה עם הכלא, זיהתה סיפורים שסיפרה לו ויודעת שהשתמש בסיפוריה. כשאדם אוהב – הוא שמח לחלוק את סיפוריו ולתת אותם בידי אהובו, ממש כשם שהוא חולק את גופו ונותן אותו בידיים האלה, ובוטח בידיים ובה שייעשה בו ובסיפוריו. ואחרי שעמד במבחן הקריאה שלה, תיקן במקומות בהם הסכים לתקן והסביר מדוע אינו משנה במקומות אחרים – אמר לה אשבל שהוא רוצה שתפרסם את הספר הזה תחת שמה.

"תחשבי על זה בתור צדק פואטי, או במקרה שלנו – צדק פרוזאי", אמר. "שהרבני קיבל את 'בחזרה לקוזובה' בזכות סיפור שלך. מה שאומר שאני חייב לך סיפור, ועכשיו תורך לקבל את 'טקסט גנוב'". ואחרי שסירבה, ביצע מאמץ שכנוע נוסף והסביר לה שכל עוד נמשך פרץ #MeToo ושובר שיאים מחודש לחודש – זה הסיכוי היחיד שלו לפרסם את הסיפור. והוא רוצה שיתפרסם.

אפרת שתקה לרגע, ואז נתלתה בדבריו שלו על מנת להסיט את השיחה למחוזות אחרים. מבחינתה, אמרה עכשיו לאשבל, הייתה #MeToo המהפיכה החברתית החשובה ביותר. וכמה טוב למיכל, שנכנסת לעולם שמתנהל אחרת מהעולם שבו בילתה היא את רוב ימיה. "ולא שאני חושבת ש- #MeToo פתרה הכל. אבל המודעות לפחות עלתה מדרגה". היא המתינה לתגובתו, מודעת כמובן לפרשה שהובילה לסיום פרק המכון האוניברסיטאי בחייו של אשבל. הרבה לפני שהקשר ביניהם העמיק והפך למה שהוא היום, סיפק לה חיפוש בגוגל את כל פרטי הסיפור. היא קראה את "מות הרומנטיקה", שפרסמה החוקרת עימה ניהל אשבל את הרומן – ותהתה עד כמה נולד המאמר הזה מתוך ניסיון של הכותבת להצדיק את הקשר לא רק בפני הסביבה, אלא גם ובעיקר בעיני עצמה. וכששתק – המשיכה. "אתה יודע, מעולם לא דיברנו עליך ועל הפרשה שלך בהקשר הזה".

חנן נשף נשיפה ארוכה שיש בה שילוב של אנחה, יודע שהוא מהלך בשדה מוקשים. גם כיום, חש כנבגד בסיפור הזה. נבגד על ידי האוניברסיטה שמיהרה להיפטר ממנו. ותוך כדי הצגת הדברים בעיניו שלו, אמר לאפרת שלעתים הוא תוהה איך היה הסיפור מתפתח אילו מי עמד בראש האוניברסיטה היה גבר – ולא אישה. "ולמרות הכל, חשוב שהדברים הופכים ברורים יותר. כמו בטיסה: חשוב שיש הוראות פעולה מדוייקות, וצריך לתחקר כל מקרה של חריגה מהן. ותחקירים מסתיימים או בצל"ש או בטר"ש". אפרת לא יכלה שלא לציין בחיוך את הנטיה החוזרת ונשנית שלו לדימויים מהעולם הצבאי. "אפשר להוציא אותי מחיל האוויר – אבל אי אפשר להוציא את חיל האוויר ממני", השיב. "ואת הרי יודעת שהחיסרון היחיד שיש לך, למשל, הוא שלא שירתת בחיל".

וכשם שאפרת הסיטה את השיחה מנתיבה הקודם – היא גם שהחזירה אותה אליו. תחילה – בנשיקה מרפרפת, ואז בדיבור. "ולמרות שלא שירתתי בחיל האוויר – אתה נותן לי סיפור שלך. איזו נדיבות".

רבע שעה לאחר שחתם קרני בשם הוצאת "ספרות יפה" על ההסכם לפרסום "טקסט גנוב", ואחרי שלחץ את ידה של אפרת ונפרד ממנה – שלח הודעת ווטסאפ אל אשבל. "לפחות הפעם – מי שנהנה מהטקסט שלך זה מישהו קרוב אליך".