ארוחת הערב האחרונה בטיול, ב- 24.8, עמדה בסימן יום העצמאות האוקראיני, החל בתאריך הזה. אחרי שגליציה הייתה רוסית, והייתה ויקינגית, וטורקית, וטטארית, וקוזאקית, ורומנית, ואוסטרו-הונגרית, וגרמנית – מציינת לבוב בגאווה את העצמאות האוקראינית. בחזית המסעדה שבה ישבו, סמוך לפינת "רחוב היהודים הישן", ברובע העתיק של לבוב עברו המונים לבושים בחולצות לבנות רקומות המוכרות אצלנו בארץ בשם "חולצה רוסית". הפסלים בעיר העתיקה הולבשו גם הם בבגדים הלאומיים האלה, ובבמה שהוקמה בכיכר המרכזית רקדו להקות בגילאים שונים ומגוונים את אותם ריקודי העם שאותם ניכסנו לעצמה ההתיישבות בארץ. אצלנו – פשוט קורים להם הורה.

שנים לאחר שנטבעו בו, קיבלו זכרונות הילדות של חנן מבית סבא וסבתא פרספקטיבה חדשה, הועמדו בהקשרים שאליהם לא היה מודע. בוף ולורי חיו להם את הכאן והעכשיו של ארץ ישראל: בית, ילדות, עבודה, הנאות חיים קטנות המשחזרות במידה רבה את חוויות הילדות והנערות שלהם: חנות קפה לנדוור ברחוב דיזנגוף, והצוקרניה בכיכר דיזנגוף שהם ציטוט תל אביבי של חנויות בהן עברו מחפשי השורשים בלבוב. הם באו לארץ כחלוצים ליברלים, נושאים איתם את מורשת הספרות, ובתי הקפה, ועיצוב הפנים והמטבח של מרכז אירופה. הם המשיכו ליישם את הדברים האלה עשרות שנים לאחר שהמירו את גשמי הקיץ של היבשת הישנה לטובת אור התכלת העזה של העיר הלבנה. חנן הבין כי תפיסת הכאן והעכשיו שלהם נולדה גם על רקע מותו של כל מה שהיה שם ואז: בעולם שבו אפשר למחוק אלפים מבלי להותיר אפילו לוח הנצחה – כל מה שנותר להם אז ולחנן עכשיו הוא הכאן, והעכשיו, והמשפחה – ככל שהיא עדיין שומרת על קשר. ותוך כדי הארוחה הרהר לראשונה מזה זמן רב בסיגל, ולרגע רצה שתהיה כאן, ותכיר את שורשיו שהם בסופו של דבר גם שורשי ילדיה.

והוא כתב, לאורך כל הלילה האחרון שם. תחילה, אמר לעצמו שהוא כותב על מנת שיגיע עייף לטיסה שנועדה ליום המחרת, ויוכל להירדם בקלות ולא להתמקד ולעקוב אחר ביצועי הטייס. אחר כך, הבין שהוא פשוט נהנה מהכתיבה, ומהשטף האסוציאטיבי שבו היא זורמת ממוחו, בתיווך אצבעותיו – ואל המקלדת. ומהקסם שגופו שלו שותף לו, שבו הופכת הכתיבה מרעיון למשנה סדורה על המסך.

והוא המשיך לכתוב. לעתים, חש כי הוא צופה בעצמו כותב, כשם שטייס בוחן את הטייס האוטומטי, מנווט בין ענני שורות נכתבות, ממריא משדה אחד, מחפש אתרי נחיתה חלופיים, מתאכן במשואות רדיו אינטרנטיות. ומערכת תיעוד הטיסה היא עכשיו הקובץ ההולך ותופח, רושם כל אבחת מקלדת, כשם שהמצלמה בטלפון שלו רושמת את המציאות – ובוראת מציאות חדשה מתוך עצם הרישום הזה.

המצלמות העתיקות שמולן ניצבו סבתא מינה, סבתא צילה, דוד או בוף, המצלמות הדיגיטאליות המשוכללות ביותר שהם נושאים עימם בטיול השורשים, כמו גם ידו שלו הרושמת הערות וסיכומים, אינם מותירים בסופו של דבר אלא רישומים מינימליסטיים ואבסטרקטיים להפליא. ההליכה במקומות מהם באו סבא וסבתא, ברחובות שעיצבו אותם – מולידה אצלו רובד נוסף של דופק פועם שאינו ניתן להמחשה באמצעי טכנולוגי מכל סוג או מין. המקום שבו צבע וחומר וטעם פוגשים את הזכרונות – הוא המקום שבו נולדות תובנות חדשות אודות עצמנו.

והוא כתב. "המסע אל תוך ה- DNA שלנו הוא תמיד המסע של האדם אל תוך תבנית נוף מולדתו. אנשים מעצבים את המקומות בהם הם חיים – ממש כשם שהמקומות האלה מעצבים את האנשים האלה, במין ספיראלה הולכת ומסתחררת, הולכת ועולה. דור אחר דור אחר דור. במקרה שלנו, הספיראלה הזאת כמו קפצה ודילגה ממקום למקום, מיבשת ליבשת. וכך, לאורך המסע כולו, ניסינו לברר לעצמם מה הגיע עם סבתא וסבא מגליציה, שורד את מנהרת הזמן – ומה צמח בהם פה.

מנהרות זמן מתקיימות בריבוי מימדים ושכבות, כמו חורים שחורים העוברים ומדלגים בין קצוות היקום. ישנה מנהרת הזמן האישית, ישנה זו המשפחתית, ישנה זו ההיסטורית-תרבותית. ובדומה להן, ישנן מנהרות הזמן של המבנים, החפצים והאוכל. טיול השורשים נחווה אצלנו כמסע במנהרות הזמן האלה. חיפוש בלשי אחר רמזים אודות סבא וסבתא, ניסיון לנסות להבין מהיכן הגיעו.

אנחנו מנווטים במערכת מנהרות מצטלבות, אישיות וקולקטיביות. מנהרת הזמן של של העם היהודי, שהולידה חזון ציוני של וינה על גדות הירקון. אביב עמים, רעיונות קידמה אוניברסאלית, ומהפכת הידע אל מול שנאה, הדרה והזרה. ופעם אחר פעם חוזרים אל שאלות מקור ההשראה ליצירת הלאום הישראלי-ציוני, ככל שהוא קיים".

השעון עצר מלכת במנהרת הזמן של אוקראינה, ואיפשר חווית מקום-זמן שאינה רחוקה במהותה מזו שסבתא וסבא שלהם עזבו והותירו מאחוריהם, מנסים לעצב לעצמם מולדת חדשה. והם למדו במסע הזה גם עד כמה אבולוציה, כמנגנון מחולל ומשפיע, נוגעת לא רק לפיזיקה של הגוף החי, אלא גם על נפש האדם כפרט, כחברה וכתרבות.

"הגבולות בין הרגש לגוף מטושטשים להפליא. הגוף מתניע תחושות פנימיות וקולט בחושים את סביבתו: גוף ונפש מצויים בתקשורת מופלאה ברמות השונות של אופני עיבוד מידע. הרמות הראשוניות של חישה ותחושה מולידים את האמוציות – פעולות רצוניות ולא רצוניות – הכוללות ביטויי גוף מובהקים גם אצל בעלי חיים. מהן נתמך במבנה הגבוה יותר של רגשות".

והוא המשיך. "הנפש קשורה ל- DNA דרך הגוף ודרך ההתמודדות עם הזולת ועם הסביבה, ומתוך שכך, ניתן לדבר על תרבות אנוש במונחים ביולוגיים של חיים: DNA, וירוסים, נוגדנים, ומוטציות הנולדות על מנת להבטיח את שרידות הגוף. במונחים האלה. הציונות היא המוטציה של היהדות, או אולי הנוגדן ההולך ומתפתח על מנת לאפשר קיום אל מול הווירוס של שנאת האחר כפי שהיא מתבטאת באנטישמיות".

וקצת אחר כך, הוסיף "סבא וסבתא שלנו לא ניהולו יומן, לא תיעדו וכמעט שלא סיפרו. כמו אבחת מכחול בציור אימפרסיוניסטי רחב מימדים, הם היו פרטים קטנים וחלק מסיפור אפי של יצירת האתוס הציוני. בלתי מורגשים בפני עצמם – ועדיין חלק מתמונה גדולה וברורה".

בקובץ התרשומות האישי שלו, נסחף להרהורים אודות מהותו כמי שנולד למשפחה של פליטים, ולעם שנבחר לשמש בתפקיד ה"שונה" וה״אחר״. הוא צאצא ישיר לאנשים שעזבו את סביבת המחייה שלהם משום שהקדימו להבין כי הסביבה הזאת מסכנת את עצם קיומם. והוא שאל את עצמו האם וירוס שנאת הזר הגיע יחד עם האנשים האלה מאירופה כנשאים. ועכשיו הוא מקנן בהם, ותוקף אותם – על מנת שיתקפו את מי שזרים להם במקום החדש שאליו הגיעו.

בנמל התעופה של קייב, בהמתנה לטיסה לתל אביב, הציגה בתו אבחנה מנומקת לפיה לורי, בוף והציונות בכלל אינם אלא חלק מגל קולוניאליזם מאוחר. למרות רתיעתו המיידית לנוכח הניסוח, קצת אחר כך הסכים עם הניתוח לפיו הקולוניאליזם מתבטא בניסיון להשתיל DNA תרבותי של מרכז אירופה ותרבות המערב אל תוך הלבנט. הרצל, ב"אלטנוילנד", משרטט חזון אוטופי שבו הערבים מאמצים בהתלהבות את הקידמה אותה מביאים היהודים – רק משום שהם מעוניינים גם הם בקדמה הזאת. אלא שבפועל, הקולוניאליזם התרבותי הפך גם לקולוניאליזם גיאוגרפי-אנושי, המצוי בחיכוך בלתי פוסק עם הסביבה. מוצב קדמי של התרבות האירופית ורעיון מדינת הלאום האירופית הנטוע כעצם בגרונו של האסלאם. והוא סיפק למוצב הקדמי הזה את ההגנה האווירית. ובתו ממשיכה בדרכו ועומדת לכתוב נאומים שיינשאו על ידי פוליטיקאים, ופוסטים ברשתות חברתיות שייסתמכו על צבא-בוטים, הכל על מנת לספקלמוצב הזה כיפת צידוקים.