הגשם קידם אותם כשנחתו בלבוב והוא המשיך וירד ללא הפסקה. בקוזובה, עיירת הולדתה של סבתא לורי, בחרה חיה להניח למצלמה, ולא לתעד אפילו תמונה אחת. פשוט, משום שלא היה שם דבר לצלם. עיירה שכל כולה דלות מחפירה, שבחרה למחות לחלוטין את עברה. תחילה – הוציאו שם את כל היהודים להורג. אחר מלחמת העולם, ביצעו הרוסים טרנספר של חלק ניכר מן האוכלוסיה הלא יהודית. ברחוב היוצא ממה שהייתה כיכר השוק, מצביעים המקומיים על "בתים של יהודים", המקומיים ויודעים גם לציין כי במגרש ריק בעיבורה של העיירה עמד "בית המרקחת של היהודים". המיתולוגיה המשפחתית מספרת כי אחותה של סבתא הייתה אמורה להינשא לבנו של בעל בית המרקחת, אלא שהעניין הסתבך בשל מחלוקות כלכליות, ולפיכך נטשה את העיירה והגיעה לפלשתינה. כך, מצאה עצמה ניצלת מהמלחמה הגדולה שלא מתוך ציונות, אלא מתוך אהבה נכזבת. מבנה בית הכנסת הוסב לבית קולנוע, וכיום הוא מחסן מוזנח. אין מה לצלם. מהעיר הזאת שלח שמואל לייזר קורצרוק, אבא של סבתא, את הגלויה האחרונה שהגיעה אל בתו בפלשתינה "שרק לא יהיה יותר גרוע", כתוב בה בגרמנית, באותיות סדורות היטב.

בבית הקברות היהודי, המשקיף על העיירה, מוכרים כיום חלקות קרקע לבניית בתים פרטיים. "בנה ביתך קוזובה", אמרה בתו. רוב אבני המצבות נבזזו זה מכבר לטובת בניינים אחרים, והעשב צומח גבוה. הם זיהו אבן אחת עם כתובות עבריות, ועוד כמה וכמה קברים שחלקי השיש שלהם הוסרו וקולפו מהם. ובתו הניחה על אחד הקברים פרח שקטפה במקום.

אחר כך, לקח אותם שכן המתגורר באחד הבתים העומדים על אדמת בית הקברות לצפות על בית הקברות האמיתי: עמק קטן במרחק של כחצי קילומטר מבית הקברות עצמו. ריכזו אליו את יהודי העיירה, הורו להם לחפור – וירו בהם. המדריך שלהם, אוקראיני ממוצא פולני שהועבר לכאן על ידי הרוסים – סיפר מעדות שמיעה שגם אחרי שכיסו את הבור באדמה – "האדמה המשיכה לנוע". אנשים שנותרו בחיים, בתוך הבור המכוסה, נאבקו משך ימים על מנת לנסות ולצאת ממנו. ואז גוועו. והגזים שנפלטו תוך פירוק הגופות המשיכו להניע את הקרקע הבלתי מהודקת.

שעה שרשם את הדברים האלה אל קובץ סיכום הטיול, חיפש חנן את "קוזובה" בגוגל, ולא מצא. אתר ויקיגניה, המיזם הגניאולוגי העברי, מקדיש לה 37 מילים בלבד, שאותם הגדיר והעתיק לקובץ הסיכום האישי שלו. והוא חייך לעצמו שעה החיפוש בעברית העלה – כתוצאה ראשונה – את הנאום אותו נשא שנים אחדות קודם לכן, בטקס באושוויץ, בעוד מטוסי F15 של חיל האוויר עוברים במטס מעל. הוא אזכר בנאום הזה את ההיסטוריה המשפחתית שלו בקוזובה, נשבע לסבתא שהמדינה היהודית תמנע שואה נוספת. על המדשאה באושוויץ היו איתו צעירים ומבוגרים, והוא זכר את עינו המקיפה את הקהל הזה ממיינת בין ראשי השיבה לאלה הנעריים, השחורים. זה – אולי שב לכאן אחרי שישים שנה. זה – דור שני, אלה – בוודאי שלישי. ומכנה משותף אחד שמוביל ומנקז את כולם אל המדשאה הזאת, ביום השואה.

האוויר בקוזובה צח, נקי וקר, כפי שהיה באושוויץ באותו יום. אין ענני עשן מעל המשרפה, ואין רוחות מרחפות מעל העיירה. הריח שעליו כתבו בכל כך הרבה מקומות – שעליו התלוננות תושבי הסביבה הפולנים בשנות המלחמה כבר פג מזמן מאושוויץ. השדה שבו המתינו בקוזובה אלפים למותם ירוק, אינו זרוע בחפצים שנשארו מאחור. ועדיין, הכל כל כך ממשי.

ודווקא שם, בקוזובה, החליט לקנות לבתו טבעת, על מנת שייקחו איתן משהו מהמקום, שילווה אותה ואותם גם פיזית. ואבא שלו אמר שעצם הנוכחות שלהם כמשפחה במקום העלוב הזה, ושהעובדה שהתושבים כאן רואים את האורחים מישראל כאנשי העולם הגדול, המצליחנים שמביאים פרנסה לסוחרים המקומיים – היא בעיניו ניצחון.

באותו ערב, אחרי שהוריו נרדמו ולפני שהתיישב שוב לסכם ולכתוב את אירועי היום, ירד אל הבר שבמלון, ישב לבדו מול המוזגת ולגם קמפרי עם מעט מיץ לימון. וקצת אחר כך הצטרפה וישבה שם גם תיירת אמריקאית שנראתה לו כצעירה ממנו בעשור או שניים, מותירה כיסא ריק ביניהם, ומזמינה כוסית סקוטש עם קרח ומים. אחר כך הזמינה אותו להתקרב ולתפוס את הכסא הזה. והשיחה התפתחה לה וזרמה להפליא, והוא השתמש בשורות הנכונות, והאמריקאית צחקה בנקודות הנכונות, ובמינון הראוי, והם הרימו עוד כוסית והביטו עמוק בעיניים – עד שהגיעה למקום בתו, שהחליטה גם היא לרדת לכוסית של ערב. היא נמנעה מלהחליף עימו מילה וחצי מילה – ובמקום זאת התיישבה אל שולחן רחוק יותר, משם קדחו עיניה חורים לוהטים בעורפו. הוא התנצל בפני התיירת שזה עתה פגש, וקיווה להעביר איתה את הלילה, וידע כבר שלא תתנגד – והצטרף לשולחנה של בתו. "גם כאן, גם אחרי היום הזה וכל מה שראינו, אתה לא מסוגל להפסיק?", היא סיננה בכעס. והוא החליט שלא לענות לה שדווקא אחרי היום הזה – כל מה שנשאר הוא הכאן והעכשיו. וכששתק – אמרה לו בתו דברים שלא אמרה כשנפרד מסיגל, אמה. היא סיפרה שלקח לה לא מעט זמן עד שהבינה שהיא ואחיה אינם אחראים לפרימת הקשר בין הוריהם. והוא אמר שחשב שהדברים ברורים מאליהם, והיא אמרה לו שיותר מדי פעמים הוא חושב שמה שברור לו ברור גם לאחרים. ואולי הגיע הזמן שיעבוד על כישורי התקשורת הבינאישית שלו, ויפסיק לדבר בקודים מקוצרים של טייסים. והוא ניסה לחבק אותה חיבוק של לילה טוב, מאב לבתו – והיא השיבה לו חיבוק חפוז בגוף סרבני, רחוק כל כך מהגוף שבו רקדה איתו רק לפני יומיים.