– "ספרי לנו במילים שלך, בקצב שלך. אחר כך נשאל שאלות. אנחנו מקליטים כמובן הכל".

"אני יודעת בדיוק מה אתם חושבים. מבחינתכם אני מפלצת. אבל אני מתערבת שכל אחד מכם חשב לפחות פעם אחת, ורצה לעשות לפחות פעם אחת בדיוק את מה שאני עשיתי. ההבדל ביננו הוא שאני לא רק חושבת על דברים: אני גם מבצעת. אני מעיזה במקומות שבהם אתם מפחדים ומחפשים תירוצים של למה לא ולמה זה אסור.

בואו נתחיל מיוליה. או בעצם בואו נתחיל איתי, ועם הדרך שעברתי עם יוליה.

נכנסתי להריון כשלמדתי באוניברסיטה של סנט פטרסבורג. הייתי בת 24. הורי מתו בתאונת דרכים כשהייתי בגילה של יוליה היום, ואין לי קרובים. הדברים ברוסיה לא ממש מסודרים. אין עובדת סוציאלית שתבוא לבדוק מה עם הילדה שנשארה. אז המשכתי לגור בדירה של ההורים, ופשוט טיפלתי בעצמי מהרגע שהם מתו. הכסף שהיה במגירה בבית נגמר אחרי חודשיים. אז התחלתי ללכת למלונות של תיירים, ולהציע להם לבלות איתם. כבר לא הייתי בתולה: ברוסיה מתחילים בגיל צעיר מאד. אז ידעתי בדיוק מה אני עושה. וידעתי שאחרי התיכון אני חייבת ללכת לאוניברסיטה. והסתדרתי כל הדרך. אחרי כל מה שעברתי בעצמי, מהרגע שיוליה נולדה – ידעתי שאני צריכה להכין גם אותה לחיות לבד. להיות עצמאית. לדעת להסתדר. אבא של יוליה היה מרצה שלי לספרות אנגלית. מבוגר ממני בעשרים שנה. ונשוי, כמובן. זה היה ממש לפני סיום הדוקטורט שעשיתי בבלשנות – ולא הייתי מוכנה להפיל. אבל גם לא רציתי לגדל את יוליה לבד, ברוסיה. אז עליתי לישראל בסוף חודש שמיני. שילמתי לרופא שהוציא אישור שאני רק בחודש שישי, כדי שלא יכריחו אותי לחכות עד אחרי הלידה. ידעתי שהתנאים בארץ יותר טובים.

בארץ אני עובדת בתרגום, בעיקר תרגום טכני. אני שולטת ורהוטה ברוסית ובאנגלית ובצרפתית ובעברית – ויכולה לתרגם ביניהן בכל הכיוונים. במיוחד בתרגום טכני. ספרות – אני מתרגמת רק מעברית לרוסית. אין בזה הרבה עבודה, ובטח שאין בזה כסף, אבל אני אוהבת לקחת טקסטים של משוררים עבריים ולתרגם לרוסית. אולי פעם אערוך אנתולוגיה של שירה עברית עכשווית מתורגמת לרוסית. עבודה בתרגום טכני אומרת שרוב הזמן אני עם המחשב בבית, מה שמאפשר לי להיות עם יוליה ולגדל אותה ולהשקיע בה. אני לא יוצאת למועדונים. אני לא קונה בגדים יקרים. יש לי מנוי לסינמטק בתל אביב. וזהו. כל מה שיש לי – הולך לילדה. אין חוג שהיא רצתה ולא הלכה אליו. היא מנגנת פסנתר מצויין, ובשנה האחרונה גם גיטרה. בכל תחילת שנת לימודים אנחנו יושבות יחד ארבע שעות ביום על ספרי הלימוד של אותה שנה. עד סוכות – היא כבר מכירה את כל החומר. היא מצטיינת באנגלית, ומצטיינת במתמטיקה. והיא משחקת שחמט עם דירוג של יותר מ- 2000. מועמד לאמן. אם היא הייתה משקיעה בזה יותר – היא הייתה כבר בדרגת אמן לפחות. אני לא לוחצת. היא עושה מה שהיא נהנית לעשות.

אבל אין לה ממש חברים. בשנים הראשונות, בגן ובהתחלת בית ספר יסודי הייתי מביאה אותה לחברים הביתה. האמהות היו מספרות לי שהיא מעדיפה לשבת בצד ולקרוא. בחטיבה שאלתי אותה כמה פעמים למה היא לא יוצאת יותר עם חברות או חברים, והיא אמרה לי שהם משעממים אותה. היא שיתפה אותי בכל. סיפרה על הנשיקה הראשונה שלה, ועל הפעם הראשונה שבן מהשכבה מעליה ניסה לגעת לה בשדיים. ולשניהם לא היה מושג מה עושים. היא הייתה נבוכה ומפוחדת, וירדו לה דמעות כשאמרה שהיא לא יודעת מה לעשות, ואם היא מוכנה לקטע הזה של בנים. היא הייתה הילדה הכי מפותחת בשכבה שלה – מה שהרחיק ממנה את הבנות האחרות. והבנים, שתמיד מתפתחים הרי מאוחר יותר, הגיעו לה בקושי עד הסנטר. מכל הסיפורים שלה הבנתי שלילדים בגיל הזה – ובמיוחד לבנות – פשוט אין מי שידריך וילמד אותם. וזה מתסכל אותם, וזה יפרנס בעוד כמה שנים את הפסיכולוגים שיצטרכו לטפל בהם.

ואז אמרתי לעצמי שאולי בעצם זאת האחריות שלי. אם ישבתי כל תחילת שנה עם יוליה ולימדתי אותה את החומר של בית ספר – למה לא לשבת איתה וללמד את החומר של החיים האמיתיים. לקחתי מראת איפור קטנה, שתראה את עצמה, והתפשטנו שתינו ודיברתי איתה על האנטומיה של האישה. אמרתי לה לגעת בעצמה, כדי לדעת מה נעים לה. ואז היא שאלה איך גם הבנים שהיא תהיה איתם ידעו מה נעים לה. במיוחד כשזה בפעמים הראשונות. ולא הייתה לי תשובה, אז כמו אמא ממוצעת ונורמלית אמרתי לה שעכשיו מאוחר, ונמשיך את השיחה ביום אחר.

זה היה ביולי. ולכבוד ה- 14 ביולי, היה בסינמטק שבוע צרפתי. למחרת השיחה שלנו, הלכתי לראות סרט של לואי מאל. Un souffle au cœur . בעברית תרגמו את זה בתור "לחישה בלב", אבל בצרפתית יש כפל משמעות: Un souffle הוא גם מצב רפואי של איוושה בלב – וגם לחישה, כמו שאהוב לוחש לאהובה באוזן. הסיפור המרכזי בסרט הזה הוא של גילוי עריות. אמא שמגלה לבן הצעיר החורג שלה את עולם המגע הפיזי. והסרט מצייר את זה כתהליך הכי טבעי שיכול להיות. אני זוכרת שכשנהגתי הביתה אמרתי לעצמי שלואי מאל גאון. שהוא נתן לי את הפתרון לבעיה שיש ליוליה.

סיפרתי ליוליה על הרעיון שלי. למצוא גבר בוגר, בגילי, שידריך אותה. אמרתי לה שאהיה איתה כמה שהיא תרצה, והבטחתי לה שההחלטה תהיה תמיד רק שלה. היא התלהבה. הגבר הראשון – היה צלם שאליו הלכנו להכין עבורה בוק. רוב הבנות בשכבה עשו את זה. זאת הייתה מתנת יום הולדת מקובלת מההורים באיזור שבו אנחנו גרות ובבית הספר שבו היא לומדת. אחר כך, היו עוד שלושה גברים שהכרתי אותם בנסיבות שונות. אחד מהם היה גבר גרוש שחברה לעבודה ניסתה לשדך לי. אחד היה קצין, אלוף משנה, בגיל שלי. והיה מוזיקאי שהיא ניגנה בהרכב שלו, ושאלה אותי אם אפשר לשכב גם איתו. ההצעה לגבר תמיד באה ממני. וחוץ ממקרה אחד – כולם שמחו להתקדם.

מאז שהגעתי לארץ עם יוליה לא הייתה לי מערכת יחסים משמעותית עם גבר. הייתי עסוקה מדי בלבנות את החיים שלנו – וזה לא חסר לי. כשהייתי צריכה מין – ידעתי למצוא אותו באינטרנט. תודה לאל ותודה למי שהמציא את פייסבוק ואת קבוצות ההכרויות שם. לא הייתי מוכנה לזה, אבל אני חייבת להודות שהתהליך עם יוליה עורר אותי מינית. בפעם השלישית או הרביעית עם הצלם, שאלתי אותה אחרי שהיא הייתה איתו אם זה בסדר שגם אני אהיה איתו, והיא תצפה. בדרך הבייתה, היא נתחה איתי את מה שראתה.

חשוב לי שתבינו: בשום שלב לא קיבלתי כסף, ולא קיבלנו מתנות חוץ מפרח או קופסת גודאיבה. היו מקרים שיצאנו לארוחות ערב במסעדות טובות שלושתנו – הגבר, ויוליה ואני – וחילקנו את התשלום ביננו. שני שליש אני – שליש הוא. אני לא צריכה שיאכילו אותי, או שיקנו אוכל לבת שלי. יוליה הייתה שותפה מלאה להחלטות שלי, ולא עשיתי שום דבר שהיא לא רצתה. בסך הכל, אני חושבת שהייתי אמא טובה".

– "ומה לגבי הגברים שהרגת? איך זה התחיל? מה המעורבות של יוליה בסיפור שלהם? מה היא יודעת עליהם?"

"יוליה לא יודעת כלום ולא ידעה כלום. כשכל הסיפור של להכיר לה גברים מבוגרים התחיל, נכנסתי גם לצ'אטים כדי להבין איך גברים חושבים ומדברים כיום. קראתי לעצמי "אמא לילדה יפיפיה. ראיתם את יוליה ובטח תסכימו שהשם מדוייק. ואז – התחלתי לקבל הצעות מכל הסוגים שאתם יכולים לחשוב עליהם, וגם מסוגים שאתם בכלל לא מעלים על הדעת שהם קיימים ושיש אנשים שמסוגלים להציע. הבהרתי לכל אחד שפנה אלי שמדובר בקטינה. ובמקרים שבהם אנשים התעקשו להמשיך – המשכתי ופיתחתי את השיחה, ואז קידמתי פגישה. אמרתי שאני מגיעה לפגישה הזאת בתור אמא, שבאה לבדוק מראש את מי שייפגש עם הבת שלי. וכשהם הזמינו אותי לנסות בעצמי את הסחורה, כמו שאחד מהם אמר – הלכתי איתם. הם תמיד התלהבו מהרעיון של משחקי קשירה. הם פחות התלהבו ממה שבא אחר כך".

– "אבל מה ההבדל בין הגברים האלה, שהרגת, לבין הגברים שהבאת בעצמך ונתת להם את הבת שלך?"

"זה בדיוק ההבדל: אלה שאני הבאתי – זאת יוזמה שלי. האחריות היא שלי. הסברתי לך שאני חושבת שהאחריות שלי היא לדאוג להכין את הבת שלי לחיים האמיתיים. אלה שהרגתי – יזמו את בעצמם. הם רצו לזיין ילדה בת 13 – ולא משנה מה החוק אומר. את הרי יודעת שמבחינת החוק זה אונס. ובתור אישה, בטח תסכימי איתי שאנסים צריך להרוג".

– "מה לגבי עמרם? מה היה איתו?"

"בהתחלה, עמרם היה נחמד. הכרתי אותו בשיעור טינדר. הלכתי לשיעור כי רציתי ללמוד יותר על התהליכים שמתרחשים שם. הוא היה נחמד בתמימות שלו. שמח לעזור לי. הרגשתי שאנחנו מתחברים באמת, והוא אמר לי שהוא מפסיק להתייחס לכרטיס שלו בטינדר: רק אני משתמשת בכרטיס שלו, כחלק מניסוי שלנו שבו כל אחד מאיתנו מדבר מהכרטיס של השני. הבנתי שהוא אומר לי שאנחנו אקסקלוסיביים. עד שמישהו חדש התחיל לדבר בצ'אט עם 'אמא לילדה יפיפיה'. והבנתי שזה הוא. ושבעצם הוא בדיוק אותו דבר. יותר מאשר כעסתי עליו – כעסתי על עצמי, שנתתי לעצמי להיפתח אליו. זה גם מה שהציל אותו. כי בדרך כלל כשהייתי קושרת גבר – הייתי גומרת אותו אחרי לא יותר משעה, ואחר כך אוטמת את החדר כדי לטשטש את הראיות ולדחות את הגילוי של הגוויה. רציתי שעמרם יסבול יותר, בגלל הדו-פרצופיות שלו. להגיד לי שאנחנו אקסקלוסיביים – ואז לחפש לזיין את הבת שלי. אז קשרתי אותו, וישבתי לידו שעות עם הסריגה. אמרתי לו שכשהצעיף יהיה גמור – אהרוג אותו עם המסרגה. הייתם צריכים לראות איך הוא עקב אחרי סורגת, שורה אחר שורה".