אני זוכרת בדיוק את התאריך: יום לפני ליל הסדר. הייתי בטוחה שהוא מתקשר – שוב – להתייעץ לגבי הבשר. הוא תמיד מכין כמויות גדולות מדי של צלי, ותמיד מסביר שאין בעייה להקפיא את השאריות ולחלק לילדים. אלא שבמקום ברכה סתמית וענייני סדר – הוא אמר בקול נדהם "אני משתין פה דם". חשבתי שהוא מנסה עלי דימוי חדש לעומס העבודה שבו הוא נתון, ואמרתי שגם אני עובדת קשה לקראת מחר בערב. אלא שאז הוא אמר "את לא מבינה: אני באמת משתין דם. קמתי הבוקר והשתן שלי אדום לגמרי". הזכרתי לו שגם אני סבלתי בעבר מדלקות בדרכי השתן – שלוו בתופעה של שתן אדום. הוא אמר שלא כואב לו, ואין לו צריבה. רופא המשפחה שאיתו התייעץ בטלפון הסביר שאין סיכוי לבצע בדיקות מעבדה לפני החג. הוא רשם לו אנטיביוטיקה, וביקש שיביא דגימת שתן ביום העבודה הראשון בחול המועד. אחרי שבוע של טיפול לא היה כל שיפור. ואז הגיעה הפגישה הדחופה עם האורולוג, שהודיע שצריך לבצע ציטוסקופיה: להחדיר דרך השופכה סיב אופטי שהוא בעצם טלסקופ זעיר גמיש, כדי שיוכל לצפות בשלפוחית השתן מבפנים. הצעתי ללוות אותו לבדיקה. אחרי הכל, הוא הרי ליווה אותי בשלבי האבחנה הראשונית שלי. "ועכשיו אנחנו גם נשואים", ניסיתי להתחכם. הוא העדיף ללכת לבד: מאז ומתמיד נטה להסתגר כשהיה חולה, לא רוצה שיפנקו אותו, מסרב לתת למישהו לראות אותו בשעות הפחות טובות שלו. ואז באו בדיקות CT, ואולטרא-סאונד, והשם המפורש נאמר בגלוי. סרטן שלפוחית השתן. התחנה הבאה הייתה ניתוח TURBT: ניתוח דרך השופכה. "החור של הזין", בלשונו הציורית, בפורומים פחות רשמיים.

כשיצא מבית החולים, ישנתי אצלו בפעם הראשונה. הצעתי את המיטה בחדר העבודה שלו, שם מתארח לעתים מי מהילדים המצוי במעבר בין דירות, או סתם מעוניין ביום של פינוק הורי. עברתי על המקרר, הלכתי לסופרמרקט ודאגתי לאוכל לימים הראשונים לאחר הניתוח. הנחיתי את העוזרת לגבי הנקודות והפינות שאליהן אינה מגיעה בדרך כלל. ולאט לאט מצאתי עצמי נוהגת מנהג בעלת בית. תוצאות הבדיקה הפתולוגית של הממצאים ב- TURBT בבית החולים בלינסון היו חד משמעיות: סרטן. עכשיו – החלו השאלות לגבי היקף המחלה ותהליך הטיפול. PET CT הראה שאין גרורות במקומות אחרים. האורולוג הסביר ש"בכריתה מלאה של השלפוחית – יש סיכוי טוב שנגמור את המחלה". עכשיו, המשיך והסביר, השאלה היא האם יקבל כימותרפיה לפני הכריתה המלאה הזאת. ההמלצה הרפואית שלו – היא לתת טיפול כימותרפי כזה. הבעייה היא שעל פי הנהלים הנהוגים בקופת החולים ובבית החולים, נותנים כימותרפיה רק במקרים שבהם הגידול חדר את שכבת האפיתל של שלפוחית השתן, והגיע לשריר. כי ככה זול יותר לקופה וחוסכים עלויות כימותרפיה. והצרה במקרה שלנו היא שהגידול אמנם רחב מימדים – אבל לא הוכח שהוא עמוק וחדר את השריר. מה שטוב מבחינת הגדרת חומרת המחלה – אבל לא טוב אם רוצים ללכת במסלול הבטוח, של כימותרפיה על-כל-צרה-שלא-תבוא, עוד לפני הניתוח. הפתרון שעליו המליץ היה TURBT נוסף, בניסיון להוכיח שיש בכל זאת גם חדירה לשריר. ואחרי שהתשובה הפתולוגית נותרה על כנה גם הפעם, "גידול ברמה T1, ללא ממצאים של חדירה לשריר" – הגיע הזמן לפנות לאיזור האפור של הרפואה הפרטית שמתנהלת מתחת לפני השטח בתוך מסגרת הרפואה הציבורית לכאורה.

התייעצתי עם אחד הרופאים שטיפלו בי, ובסרטן שלי. גם הוא, המליץ חד משמעית על טיפול כימותרפי מקדים. הוא הפנה אותי אל מנהל המערך האונקולוגי בבית חולים אחר, שקיבל אותנו בביתו הפרטי בפרוור תל אביבי יוקרתי. לאחר שסקר את תמונות ההדמיה, ועבר על אותן תוצאות של בדיקות הפתולוגיה, כתב המנהל שלוש שורות על נייר המכתבים שלו. והמשפט הראשון שלו, היה "נתייחס למקרה כאל סרטן ברמה T2". ועם אבחנה כזאת, מהסמכות הבכירה ביותר בבית החולים האחר – לא הייתה כל בעייה להתקבל למחלקה במערך האונקולוגי הכפופה לכותב חוות הדעת.

פחות משנה מהכימותרפיה שלי – ליוויתי עכשיו אותו לכימותרפיה שלו. עברתי למעשה לגור איתו. הגיוני אם חושבים עלינו כעל נשואים. פחות הגיוני אם זוכרים למה נישאנו בסיבוב השני. חפצים שלי הגיעו אחרי. בהתחלה מברשת שיניים, אחר כך כלי רחצה וקרמים שאני משתמשת בהם. ואז גם מצעים ומגבות. אני אוהבת את אלה שלי. הוא לא משתמש במרכך כביסה, כי הוא אוהב את החספוס של המגבת. אז אני מעמידה לסירוגין, מכונה אחת שלו ומכונה אחת שלי. כשאני מרגישה שאני חייבת להתאוורר, אני נכנסת שוב לטינדר. פתחתי חשבון אי-שם, בפרה-היסטוריה של לפני המחלה שלי. עכשיו אני נהנית מהחופש לבחור, שמאפשרת לי הפלטפורמה. הוא לא שואל אותי מה אני עושה בשעות שבהן איני בביתו. כשאני בוחרת לבלות בוקר עם גבר שמשקר ומסתיר את העובדה שהוא נשוי, אבל "פנוי רק בבקרים", אני מעדיפה חדר שהוא לוקח במלון. אם אני מבלה לילה עם מישהו – אני עושה זאת בביתי שלי. כמה שעות של שיכרון חושים במקרה הטוב. בדרך כלל – פשוט סקס טכני, שהוא קצת יותר מהוויברטור שממתין לתפקידו במגירה שבשידה הצמודה למיטה.

שלושה חודשים של כימותרפיה, אחת לשלושה שבועות. הוא נוהג לטיפולים ומהם בעצמו. ביום שלאחר הטיפול הוא סובל מבחילות ומחולשה, שמלווים אותו שלושה או ארבעה ימים נוספים. ואז, יש למעשה כמעט שבועיים רגועים שבהם הוא מתפקד באופן מלא, ואני פנויה לעיסוקי. בשבועיים האלה כמעט איננו נפגשים. ושוב, וחוזר חלילה. אחרי הטיפול האחרון – חודש המתנה, לפני הניתוח הגדול. כריתה רדיקלית של שלפוחית השתן, והתקנת סטומה: הרופאים ייקחו קטע קטן של המעי הדק, ויחברו אותו לשופכנים – הצינוריות הזעירות שמנקזות את הכליות, כדי ליצור מסלול שלם המוליך את השתן החוצה מהגוף. שקית פלסטית שקופה תודבק אל הבטן, ותאסוף אליה את השתן. יש לשקית ברז קטן שמנקז אותה כשהיא מתמלאת. וצריך להחליף אותה מדי כמה ימים, ולהדביק במקומה אחת חדשה. הרופא אומר שיש אנשים שחיים ככה שנים ארוכות.

יומיים לפני הניתוח, אנחנו אוכלים ארוחת ערב שבישלתי. והוא אומר שהוא רוצה לשכב איתי. הצלחת שלו הייתה כבר כמעט ריקה. הטון בהצעה שלו יכול היה גם להיות הטון שבו מתעניינים במנה האחרונה שתגיע עוד מעט. שתקתי. והוא פירש את השתיקה שלי כבקשה להסבר נוסף. "תראי, אין לי מושג איך אצא מהניתוח. הסבירו לי שקיימת ודאות כמעט מוחלטת שלא תהיה לי זיקפה. אז אני רוצה שהאישה האחרונה שאשכב איתה – תהיי את. פרק אחרון בסיפור המשותף שלנו".

שכבנו באותו לילה. הגוף שלו והגוף שלי שמכירים כל כך טוב אחד את השני. והמוח שלו ששידר באמצעות גופו עד כמה הוא עסוק במיצוי תחושה של הפעם האחרונה, והמוח שלי שהיה עסוק בשאלות של מה הלאה. ושכבנו שוב בלילה הבא, שאחריו הבאתי אותו אל בית החולים.