אם הבית ליוותה את הנסיך פנימה, והוא מתקבל על-ידי חיים ויצמן ודוד בן גוריון.

"ברוך הבא אל ביתנו,” אומר האיש שיהיה נשיא.

"ברוך הבא בשם מדינת ישראל,” לובש השני את הארשת הממלכתית.

"תודה ד"ר ויצמן ואדון בן גוריון שאתם מכבדים אותי ומקדישים לי מזמנכם. אדון ויצמן יודע, אני הייתי צעיר פחות מעשרים כשנפגש עם האמיר פייסל. הייתי בפמליה שלו גם בפגישות הבאות שלכם, יחד עם לורנס איש ערב. האמיר סיפר אחר כך במועצת השיחים איך אדוני דיבר על אפשרות שהערבים ישתפו פעולה עם הציונים. אחר כך הוא גם חתם איתו על הסכם, שבו הוא אפילו הציע לעודד הגירה יהודית לפלשתינה בתנאי שיישמר המעמד של החקלאים הערבים."

"הבעייה היחידה הייתה שהבריטים והצרפתים לא היו מוכנים לשמוע על החלום שלו ל'סוריה הגדולה' והדיחו אותו אחרי ארבעה חודשים ושלחו אותו להיות מלח בעירק. ואז הוא ביטל את ההסכם איתנו."

בן גוריון התערב בדיבור יבש. "לא חשבתי אז ואני לא חושב היום שצריך להתלהב כל כך מההסכם הזה. לא היה בו שום דבר מפורש על מדינה יהודית.” ויצמן חלק עליו, מסביר לבן גוריון ולאורח, כי "דיפלומטיה היא לפעמים עניין של עמימות קונסטרוקטיבית.”

הנסיך פנה אל בן גוריון.

"זה לא שלא המשכנו לנסות לדבר איתכם. שבועיים לפני ההחלטה באו"ם, ב-29 בנובמבר, המלך עבדאללה ביקש להיפגש איתך. במקום זה, שלחת אלינו את האישה הקשה הזאת. גולדה מאיר."

ראש-הממשלה רכן, כממתיק סוד, אל האיש שלו הציע להיות נשיא המדינה.

"'האישה הזאת' יותר חזקה מרוב הגברים שאני מכיר. היא עוד תהיה ראש ממשלה אחרי."

ויצמן נאנח. "אני מקווה רק שבעתיד גולדה לא תפספס הזדמנויות כמו שהיא פספסה את השיחה עם המלך עבדאללה…"

הנסיך התערב.

"גולדה דווקא הסכימה שנספח לירדן את החלק הערבי של פלשתינה, בתנאי שלא נפריע לכם להקים מדינה."

ויצמן גילה עניין אמיתי. "אז מה קרה? למה בסופו של דבר המלך שלך נכנס למלחמה?"

"כי יומיים לפני שהכרזתם מדינה, כשהמלך שלי נפגש שוב עם גולדה שלכם, בעמאן הוא היה…"

בן גוריון קטע אותו בקוצר רוח מופגן.

"הוא היה מדוכא, טרוד עצבני. כן… גולדה סיפרה לי. הייתה למלך שלך החוצפה להעביר הצעה לספח את כל ארץ ישראל לממלכה שלו, ולתת אוטונומיה ליהודים באזורים המאוכלסים ביותר שלהם. תגיד לי את האמת, אתה היית מסכים לקבל אוטונומיה במקום מדינה משלך? כי אנחנו לא. ואני לא חושב שיש בעולם מי שהיה מסכים."

"מה בער לכם להקים מדינה באותו רגע? מה החיפזון?"

"גולדה אמרה את זה יותר טוב ממני. אלפיים שנה זה לא חיפזון."

"המלך עבדאללה הסביר לכם שאין לו ברירה. הוא חייב להילחם. שלושה שבועות קודם היה הטבח שעשיתם בדיר יאסין. הרגתם שם יותר ממאה אזרחים. ואל תספרו לי שאלה היו אצ"ל ולח"י. גם הפלמ"ח היה שם. או לא רחוק משם. מבחינתנו, אחרי הטבח הזה – רק מלחמה. ולא משנה מה יהיו התוצאות. המלך הבטיח לגולדה שניפגש אחרי המלחמה, והנה, עכשיו אני כאן."

ניכר בבן גוריון ששבע את מנת ההטפות עד תום.

"אז אחרי הסקירה ההיסטורית הזאת, בשביל מה בדיוק אתה כאן?"

"בשביל להציע לכם, שוב, את התוכנית הערבית, כמו שהייתה בימי פייסל, וכמו שתהיה תמיד: חלוקה הוגנת של הארץ, שתי מדינות לשני עמים, כמו בהחלטת האו"ם. מדינה לערבים – ומדינה ליהודים. הסדר בינלאומי בירושלים, ושכנות טובה. זאת התוכנית, ולא משנה כמה נילחם – היא היחידה שאפשרית."

בו גוריון אימץ נימה רשמית.

"אני מבטיח לך להביא את הדברים בפני הנהגת מדינת ישראל."

"עם כל הכבוד לאדוני, שנינו יודעים שהנהגת המדינה זה אתה. ואם יורשה לי להגיד – אדוני מחמיץ הזדמנות גדולה. הרי עם הזמן, הערבים של ארץ ישראל, הפלשתינים, ירצו מדינה שלהם. יש לך הזדמנות להעביר אותם לשלטון ההאשמי ולקבל הכרה ערבית מלאה."

"חיינו בלי ההכרה המלאה הזאת, ונחיה גם הלאה."

"הנסיך קם, מחווה קידה, ומסדר את הכפיה ואת בגדיו. מבטיח כי ידאג כמובן להעביר את המסר המלא. ויצמן מלווה אותו אל היציאה, אך בן גוריון אינו טורח לקום. ויצמן חוזר ועושה דרכו לכסא, ומחדש את השיחה עם בן גוריון מן המקום שבו נפסקה קודם לכניסת הנסיך, מתעניין מה יהיה תפקידו העתידי.

"מה בעצם עושה הנשיא, כלומר מה בעצם אני אמור לעשות במדינה היהודית הסוציאליסטית שאתה מתכנן כאן?"

"אתה באמת חושב שהיינו מגיעים לכאן בלי המודל הסוציאליסטי? בלי הקיבוצים?"

"אני חושב שסוציאליזם עובד כשכולם עניים, ולאף אחד במילא אין כסף. כשהכלכלה תצמח – גם הקיבוצים ייעלמו. ואני רואה שאתה זז בחוסר נוחות. אבל אין סיבה להיות היסטרי כשאני אומר את זה."

"יש קו דק בין להיות תקיף ולהיות היסטרי. גם אם הגינונים הבריטיים שאימצת גורמים לך לפרש לעתים תקיפות שלי בתור היסטריה. בוועידת בילטמור ה'היסטריה' שלי הייתה מה שנדרש בשביל לרתום את האמריקאים לענייננו."

"מה שעבד שם הייתה ההתייצבות של היהודים האמריקאים והלובי שלהם. ואני מזכיר לך שאני ישבתי באמריקה בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות ודאגתי לאינטרסים של הישוב, ולהכרה בגבולות שלו."

"מי שקבעו בסופו של דבר את הגבולות האלה לא היו האמריקאים, אלא דווקא הקיבוצים הסוציאליסטים, שאתה, ד"ר ויצמן, מסתייג מהם. כמעט כל מקום שבו היה קיבוץ ערב מלחמת העצמאות הוא כיום חלק ממדינת ישראל."

"הקיבוצים חשובים, ללא ספק, מר בן גוריון. אבל הם עושים את מה שהם עושים באופן שקט."

"כלומר, לא מה שאני אומר מפריע לך – אלא הסגנון שבו אני אומר את זה. זה שאני לא שקט."

"התוכן והסגנון הם חלק ממהות אחת. ההתלהמות שלך, בן גוריון, לא השתנתה משנות העשרים ועד היום."

"מעניין… מתי בפעם האחרונה העלבתי אותך? מתי פגעתי בכלל במישהו?

"אני כבר מזמן הפסקתי להיעלב ממך, למרות שלא אשכח לך שלא נתת לי לחתום על מגילת העצמאות. אבל אם אתה שואל על לפגוע במישהו – אז כמה זמן עבר מאז אלטלנה? שישה חודשים? כמה קרובים היינו למלחמת אזרחים? זה רק האיפוק של בגין שהציל אותנו."

"צריך היה לטפל באלטלנה, ממש כשם שצריך היה לפרק את הפלמ"ח. אם לא הייתי מפעיל יד ברזל – היו קמים כאן כמה וכמה צבאות: צבא של אצ"ל, וצבא של הקיבוצים והפלמ"ח, ומי יודע של מי עוד. כל אחד והנשק שהוא מחזיק בבית, במסגרת הפלג הפוליטי שלו. אתה באמת חושב שאפשר לנהל ככה מדינה?"

"ועדיין, בגין היה יותר מאופק ממך."

"אתה מבלבל בין איפוק לבין קריאה נכונה של המפה הפוליטית. הוא הבין שאין לו כוח ממשי. ומפאת כבודו של מי שהזכרת – אני לא אומר שאתה מבלבל בין איפוק ובין פחד."

הציניות שוב עלתה והדהדה בקולו של ויצמן ומעבירה גם את בן גוריון למחוזות הסארקאזם.

"נעים לגלות שמר בן גוריון שומר על כבודם של מתנגדים כמו שהוא דואג לכבודו שלו…"

"ואיני שוכח כמובן את כבודך שלך, כבוד הנשיא!"

ויצמן פלט נשיפת ביטול מופגנת. "נשיא של מדינה סוציאליסטית.”

"ומה כל כך רע בזה?"

"מהניסיון שלי בלונדון, אני יכול להגיד לך שאם הבריטים לא היו חוששים מהקשרים של הציונות הסוציאליסטית עם ברית המועצות – הם היו ידידותיים יותר לרעיון הציוני. בכל העולם הם הרי נתנו עצמאות לקולוניות. אני מזכיר לך את הודו…"

"מזכיר לך שגנדי לא קיבל את הודו על מגש של כסף משלו. וגם שם, הבריטים סיכסכו בין ההינדים לבין המוסלמים. הפרד ומשול. הם הרי אלופים בזה."

"זה בסדר, לא צריך להסביר לי עד כמה הבריטים בעייתיים לפעמים. אני מודה שהתפכחתי משך השנים בכל מה שנוגע אליהם."

"אז אחרי שהסכמנו שהיריב המשותף שלנו ישב בעצם בלונדון, תגיד לי אם אתה באמת חושב שאני קומוניסט?"

"דוד, בעיניך אתה לא קומוניסט. ואתה יודע מה? גם בעיני אתה לא קומוניסט. אבל מבחינת הבריטים אתה קרוב יותר למוסקבה מאשר ללונדון. ואם אתה צריך הוכחה תזכור רק כמה מהר הרוסים הכירו במדינה."

"כלומר, אתה חושב שהבריטים עזרו לערבים יותר מאשר ליהודים רק משום שהם חשבו שהיהודים הם בעצם קומוניסטים. אין מה להגיד, אתה ממשיך להצדיק אותם. ברור לי כבר, שעד סוף ימיך תהיה יותר בריטי מאשר ישראלי. ואני מאחל לך כמובן אריכות ימים עם הבריטיות הזאת שלך…"

"מהפה שלך לאוזן של אלוהים. אבל שנינו יודעים הרי שהזמן שלי קצוב. בגידת הגוף היא דבר שאנחנו לא מוכנים אליו ולא חושבים עליו כשאנחנו צעירים יותר. העיניים כבר כמעט לא רואות. ועדיין, אני חושב שהמדינה תוכל להיעזר בי, כשם שהתנועה הציונית נעזרה בי."

"אי-אפשר לקחת ממך את הצהרת בלפור. אבל אני שוב מזכיר לך שבלי הזיעה של הפועלים בארץ היא הייתה נשארת על הנייר."

"אתה גאה כל כך בעבר החקלאי שלך, למרות שלא היה ארוך במיוחד ועזבת אותו לטובת הפוליטיקה. אבל דווקא כחקלאי, תחשוב על כוורת דבורים. יש סוג של איזון בין מלכת הדבורים ובין הפועלות. אין לה קיום בלעדיהן, אבל גם להן אין עתיד בלעדיה. עכשיו, כשתפסת את מקומי כמלכת הדבורים ברור לשנינו שאני, בתור הנשיא הראשון של מדינת ישראל, לא אהיה המקבילה של טרומן."

"למרות שאומרים לי שהנרי פורד בונה עכשיו שתי מכוניות לינקולן קונטיננטל מיוחדות, אחת בשביל הנשיא טרומן ואחת בשביל נשיא מדינת ישראל."

"ראינו את המכונית הזאת כשלקחנו אורחים מחו"ל לביקור במכון ויצמן. איזה יופי,” לחש לוין האב באוזניו של רועי. לצד אוסף האמנות שלו, אימץ לוין לעצמו גם תחביב של איסוף ורכישת כלי רכב קלאסיים. האוסף כולו היה מאוחסן בחניון שבמרתף מתחת לאחת מדירות הפאר של משפחת לוין, שם דאג האב לרכוש מספר גדול של מקומות חניה. מדי יום שישי בשבוע הראשון בכל חודש, היה נוסע באחת מהמכוניות האלה אל בית הקפה במרכז שכונת הפרבר היוקרתית, שם הציגו חבריו לתחביב את רכישותיהם החדשות, במכוניות וביפהפיות היושבות בהן.

"עזוב את פורד. אני מזכיר לך שהוא בכלל העריץ את הנאצים. עכשיו הוא מכבס את זה עם מכונית פאר. אם להמשיך, אז למרות העיסוק ההיסטורי שלי בחומרי נפץ, אני גם לא מצפה בתור נשיא לעמוד בראש הכוחות המזויינים של המדינה. מה שמביא אותנו למסקנה שאני בעצם סוג של בובה. חותמת גומי. והמקום היחיד שאליו אני יכול לדחוף את האף – זאת המטפחת שלי."

"בוא נגיד את הדברים כמו שהם. במדינה הזאת, אתה לוקח מה שנותנים לך ומגדיר מה שאתה רוצה לעשות, ונאבק עליו. אני נאבקתי, ולכן אני מנווט. ולא משנה מה שכולם אומרים; משנה מה שאני עושה. ומבחינתי, מתאים מאד למקם אותך כמי שחותם על חוקים, כמו מונארך בריטי מהסוג שאתה מעריץ. תחשוב על זה: ארמון בקינגהם ברחובות. אל תלחץ עלי לתת לך כוח ממשי: אין מה שישכנע אותי בנושא, וחבל לקלקל ערב נעים."

"לפעמים, דווקא במקומות שאין בהם הגדרה מתרחשים הדברים המעניינים ביותר. אני מתחיל לראות את תפקיד הנשיא בתור סוג של מצפון לאומי. אחד שירד אל העם. אחד שאינו כבול לקואליציה רגעית בכנסת. אחד שיגיד לשכמותך מתי הוא עובר את הגבול – גם אם האמירה הזאת תהיה מנוסחת בלשון דיפלומטית להפליא."

"אני רגוע. העם הזה ממילא לא מבין ולעולם לא יבין לשון דיפלומטית. איך כתוב בתנ"ך? 'ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא.' מה שצריך לעשות זה להציב להם תוכנית מבצע – והם יתגייסו."